שאלתי גורם בטחוני בכיר, ירא שמים, איך תחושתו ביחס להסכם? תשובתו הייתה "וגילו ברעדה". זוהי התחושה שצריכה להיות בשמחת תורה תשפ"ו.
מצד אחד גילה על ההתקדמות המופלאה שהייתה בשנתיים הללו - ביטחונית, כלכלית, חברתית ובעיקר רוחנית. מלחמה שפרצה לפני שנתיים שבתחילתה נדמתה כסופה של מדינת ישראל ולמפרע מתברר שסללה לנו דרך לעידן חדש; טוב לאין ערוך משהיה.
מצד שני רעדה על כך שאויבי ישראל לא הוכרעו לחלוטין, שהמלחמה הבאה היא עניין של זמן, ובעיקר החולשה הלאומית שעדיין מעדיפה את הפרט על הכלל, חולשה שכל הפגנה/ תפילה מרגשת בכיכר החטופים רק מעמיקות אותה.
יחד עם זה חשוב לזכור:
א. היחס בין הגילה לרעדה הוא שמונים אחוז מול עשרים אחוז. ב"ה
ב. בדיעבד גם הקצוות הלא פתורים הם חלק מההתקדמות. "אין עמך ישראל יכולים לעמוד לא ברוב פורענות ולא ברוב טובה"; לא ברור שהתרבות הישראלית בנויה כעת לשלום מוחלט. דווקא המתח הבטחוני שימשיך ללוות את חיינו, על מחיריו, יקדם את חיפוש המשמעות והזהות היהודית, ובסוף נגיע לאן שצריך להגיע בקצב המדויק שאבינו שבשמים יקבע.
"נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה"