לכאורה, במוצאי שמחת תורה תשפ"ו הגענו סוף כל סוף לסוף: המלחמה מאחורינו, השבויים שבו, טראמפ הכריז על "פרוץ השלום העולמי". אופוריה.
החשיבה המערבית היא חשיבה כמותית, ולכמות לכאורה יש סוף. מי שהקשיב היטב לנאומו של טראמפ, מעבר לצחוקים, שמע תפיסת עולם אמריקאית שעִסקה כלכלית טובה מביאה סוף לבעיות האנושות (קצת מזכיר את הרעיון של שמעון פרס בזמנו על "מזרח תיכון חדש").
החשיבה היהודית היא חשיבה איכותית, ולאיכות באמת אין סוף. בסיום הקריאה של פרשת "וזאת הברכה" אנו מתחילים מייד לקרוא מחדש את פרשת "בראשית". אנו מצויים בספירלה אינסופית של התקדמות ובכל פעם מאותגרים מחדש בנקודה גבוהה יותר.
שום דבר לא הגיע לסופו: שום כסף לא יגרום לערבים לוותר על תוכניתם להשמיד את ישראל; שום סכסוך בעולם לא יפתר ללא טיפול בשורשו התרבותי; שום הישג של הימין לא ימנע ממוחם הקודח של זקני קפלן לרקוח קמפיין חדש (ועדת חקירה?).
הכל לא מסתיים אלא מתקדם. יש סוף של שלב מסוים והתחלה של שלב הבא: שלב בו ישראל תילחם שהיא חזקה מתמיד; שלב בו הכוחות השמרניים בעולם מתעוררים; שלב בו מדינת ישראל משתחררת מלפיתת תרבות החילון; מי שהיה בהקפות שניות ברחבי הארץ יודע את זה. האינסוף הטוב עוד לפנינו.