התורה נפתחת במילים: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). מדרש רבה מפרש את המילה 'בראשית' במובן של 'בשביל ראשית', ומציע כמה כיוונים בשאלה מהי אותה 'ראשית', אשר בשבילה נברא העולם: בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח, כב) - זו התורה, ובשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג). שני כיוונים אלה אינם נפרדים, אלא שלובים זה בזה, כפי שנסביר להלן.
אך בטרם נסביר את האופן שבו הם משתלבים, יש לשאול מהי בכלל משמעותה של הקביעה, שהעולם נברא בשביל נקודת ראשית מסוימת? העולם עשיר ומגוון, ומדוע עלינו להציג אותו כבנוי על נקודת ראשית אחת? המהר"ל ב"נצח ישראל" (פרק ג') מבאר שנקודת הראשית היא היסוד לכל הופעת העולם. בלעדיה אין טעם לבריאה. הקב"ה לא עסק בבריאת פרטים רבים רק בשביל הגיוון והעניין. יש מטרה לבריאת העולם, ומתוך הבנת המטרה הזו, אפשר להסביר את כל הפרטים הרבים המרכיבים את העולם בדרכו למימוש המטרה האלוקית שבבריאתו.
לפי זה, מסביר המהר"ל, לומר שהעולם נברא בשביל התורה - פירושו שהעולם זקוק לדרך. התורה היא הדרך שהקב"ה הועיד לעולם. תורה היא הוראה. התווית הדרך לעולם כיצד לפעול וכיצד להתקדם. עולם שאין בו תורה הוא עולם של חומר, של יצרים ותחרות, ללא כיוון וללא יעד. חומר נוצר ונהרס, צמחים צומחים וקמלים, חיים מופיעים ונגמרים, והמחזור המעגלי אינו מתקדם לשום מקום. אך כשהקב"ה אומר: תהיה תורה בעולם, יש טעם לברוא עולם - כי יש לו יעד. החומר, הצמחים, בעלי החיים, האדם, כולם מכוונים להתקדמות בהתאם לדרך התורה. יש ייעוד לכולם. יש כיוון ויש דרך. זוהי המשמעות של האמירה "בשביל התורה שנקראת ראשית".
ומכאן אפשר להתקדם אל השלב הבא: לומר שהעולם נברא בשביל ישראל - משמעותו שצריך מי שיישם את התורה. לא מספיקים יחידים צדיקים, שיחיו חיי קדושה פרטיים על פי התורה. דרוש עם שלם שידגים לעולם איך נראית "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), איך נראית מערכת משפט על־פי צדק אלוקי, איך נראית שבת, איך נראה בית־ספר. כל הערכים האלה תלויים בקיומו של עם שלם שיישם את דרכו של הקב"ה אשר ניתנה לנו עם מתן תורה. לכן, מראשית הבריאה, ההנחה היא שיהיה עם ישראל בעולם, ורק אחרי ההנחה הזו, אפשר לברוא את העולם.
לכן אנו פותחים את התורה ב"בראשית", כי היא הדרך שהקב"ה מורה לנו ללכת בה. היא מציגה את נקודת הראשית, המתווה את הייעוד ואת הדרך של העולם. דרך זו מתחילה לא רק בתרי"ג מצוות, אלא בהכרה במעשיו של הקב"ה כפי שציין רש"י בפתיחת פירושו לתורה: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא, ו) - לדעת את מעשי אבותינו ואת ההבטחה האלוקית להביא את עם ישראל לארץ ישראל, כי רק בה נוכל לממש את ייעודנו להוביל את העולם אל הדרך הראויה, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג). ורק מתוכה נוכל לתקן עולם במלכות שדי, כמצופה מאיתנו כבר מראשית בריאתו של העולם.
אמנם עם ישראל מתחיל להופיע בפועל רק כעשרים דורות אחרי בריאת העולם, אבל תפקידו וייעודו של עם ישראל, כעם שיוביל את העולם כולו למימוש התכנית האלוקית, היו נוכחים כבר בנקודת הראשית, בעצם ההחלטה האלוקית על בריאת העולם.
זכינו בימים האחרונים לחיבוק האלוקי שאליו כל כך התפללנו בשנתיים האחרונות. אחינו החטופים החיים חזרו אלינו סוף סוף. חסד ה' הופיע עלינו גם בזכות עמידתו האיתנה של עם ישראל, בחזית ובעורף, הגבורה של חיילינו ושל העם כולו, שהביאה את אויבינו להבין שאין להם עוד אפשרות להמשיך להחזיק את אחינו בידי הרשע שלהם, והם חייבים להשיב אותם אלינו מיד. בד בבד אנו זוכים להתחזקות מעמדו של עם ישראל בעיני כל הגויים, מגדולי ידידינו ועד אחרוני שונאינו. כולם מבינים, שעמידתו האיתנה של עם ישראל, הנושאת בתוכה גם תביעה מוסרית, לא רק כלפי אויבינו הרשעים, אלא כלפי העולם כולו, שאינו יכול עוד לתת גיבוי לאכזריות ולרשע, נושאת פרי.
אנו מצפים שהמשך העמידה האיתנה שלנו, יביא גם להשבתם לקבר ישראל במהרה של כל אחינו החללים הנתונים עדיין בידי האויב. ואנו מתפללים אל הקב"ה, שהשיעור הזה שלמד העולם, יהיה פתח להמשך התקדמותו של העולם בעקבות המוסר והצדק האלוקיים, שעליהם הופקדנו כבר בבריאת העולם. שמכאן נמשיך להתקדם צעד אחר צעד, קודם כל לסיים את המלחמה הזו מתוך הכנעת אויבינו, ולהשיב את חיילינו בריאים ושלמים לביתם, עטורים בכתר ישועה ובעטרת ניצחון, ומתוך כך להמשיך לקיים את שליחותנו, להוביל את העולם כולו אל המדרגה הראויה לו באחרית הימים.