1. חבר שלי, סיפר לי שהוא קנה כרטיסים למופע כלשהו. 700 ש"ח, "בקטנה". אחרי כמה ימים התקשרתי לשאול 'איך היה?'. 'נחמד', הוא אמר. ניסיתי לחלוב משהו חמים יותר. 'נחמד', הוא אמר שוב. למרות המאמץ, לא עלה בידי להוציא ממנו פרץ התרגשות שיעיד על כך ש'היה שווה'.
ביננו, לא נעים, שנינו יודעים את האמת הכואבת: כולנו משועבדים ותקועים בלופ הזה שנקרא 'צריכת תרבות'' כנחמה. במסגרת השעבוד חבר אחד קונה בגדים כי לדבריו 'הוא נהנה לקנות אותם' (גם אם לא יוצא לו ללבוש אותם). אחר נוהג לשפוך כסף כל אימת שהוא יכול, בלי פרופורציות להכנסותיו והשלישי יושב בבית קפה - אשכרה רק כדי לאכול. אפס אחוזי עקצוצי התרגשות. איני שופט את התופעה הנוכחית בה אנחנו שופכים כסף יותר ממה שאנחנו צריכים בשביל התרפיה ויוצאים החוצה למקומות שעולים הון כדי להרגיש חיים וקיימים לשעה-שעתיים, עד הרגע הבא בו אנו חוזרים ללופ. זה פשוט כואב לי.
כשמדובר במופע יקר - הכאב גדול יותר. אי אפשר אפילו להתרפק על האשליה ש'היינו צריכים את זה'. אסקפיזם קצר במיטבו וגם זה לא בטוח. סמיילי דומע.
2. המכונה המשומנת המכונה "תרבות" וכוללת בתוכה המון 'יציאות' מגוונות במחיר מופקע - מנסה להחליף, באופן מסוים, את מה שאנחנו צריכים להשקיע בו באמת, בטבע שלנו. אם אינך קמצן, הכי פשוט 'להשקיע' הון במופע. איני שופט את התופעה, אך כואב הלב לראות אדם שבשום צורה לא יכול 'להרשות לעצמו' להוציא 700 ש"ח בערב - עושה את זה רק כי התרבות וכל הרעש שהיא מייצרת גרמו לנו להפנים שכבר אי אפשר להנות מדברים פשוטים ונגישים שלא עולים הרבה.
3. זה המצב: אתה אשכרה משלם על מה שבני אנוש זרים מייצרים במקום לתלות את השמחה שלך - כמה שפחות - בדברים שלא תלויים בבני אדם אחרים והחוויות הדינמיות שהם מייצרים לך.
נכון, החוויות שמייצאים עבורנו זרים הם נעימות ומושכות, אבל יש פה אבל ענק מאוד. תכל'ס, הסיפור פשוט כמו ג'אנק פוד מול אוכל בריא; אפשר להתכחש לטבע האנושי שלנו ולהתמסר לאכילה תמידית של ג'אנק, אך המחיר בקצה הדרך. הוא עשוי לבוא לידי ביטוי, לפני הכל, בתחושה הכללית, הפיזית והרגשית. הטעים והמושך שאינו טבעי - פשוט לא עובד. טכנית. הלופ הזה, הטוען שהיום 'ככה נרגעים' - לא באמת מרגיע כשאתה רואה כמה שילמת עליו...
4. מתכון החיים לא תמיד מסובך אם זוכרים את זה שהאדם, מבחינה טבעית, בנוי לדברים מסוימים ופשוטים שיעניקו לו את מה שהוא צריך באמת; סיפוק, משמעות, רוגע יומי - למרות האתגרים והקשיים שבדרך.
לדוגמה: בתנ"ך אנחנו למדים שאנשים רוצים ילדים. כך נראה אדם טבעי. שם הוא מניח את האנרגיה. למעשה, התנ"ך מכיל את הסימנים לרצונות הקמאיים שלנו, אלו שבאמת יעשו לנו טוב. גולת הכותרת: התכנסות פנימה והשקעה ביכולות הטבעיות. כי כשאתה מתחיל לתלות את קיום השגרה שלך ביציאות קבועות המבוססות על מעשי ידי אדם כמו מופעים, מסעדות, סרט, סדרת טלוויזיה או אפילו סתם אווירה מלאכותית מהונדסת בניחוח קניון - בלי משים, אתה מכניס את עצמך מראש לסוג של עבדות שבה אתה, בתת מודע, משועבד למעשה ידי אדם.
5. נכון, בלי יציאה לאנשהו יקר - אנחנו פוגשים את עצמנו עם כל הקפיצים הפנימיים שמתחנו יותר מדי. אפשר להבין אותנו, אך לצאת החוצה - זה לא פיתרון לטווח הארוך, גם אם נדמה שהוא 'מרגיע' לאותו ערב.
במקום זה, שווה ללמד את עצמנו בהדרגה איך לשחרר את הקפיצים בלי להשתעבד למכונות 'תרבותיות' שבסך הכל יושבות על המשבצת הריק הזה שאנחנו לא רוצים לנשום ולהרגיש אותו. כי הוא כואב לאללה וכדי להביט לו בעיניים בשלווה נדרשת אמונה וסבלנות שאנחנו מסוגלים. זה מתחיל בצעד אחד מחוץ לבית לכיוון הליכה רגלית פשוטה וארוכה, במקום לאירוע המושך התורן שלא יכניס אותנו פנימה אם לא נגהץ את הויזה.
"שקע טעינות" אלבום המוזיקה החדש של נדב גדליה יצא לאחרונה. מוזמנים להאזין