פרשת נח, במבט ראשון, נראית כפרשה של הישרדות. נח שורד את המבול כשהוא בתיבה, יחד עם כל בעלי‐החיים.
אך במבט עמוק יותר מתברר שנח אינו רק ניצול של המבול, אלא שליח של הקב"ה במשימה המורכבת, לעבור את תקופת המבול עם משפחתו, תוך לקיחת אחריות על כל בעלי החיים. הוא נושא באחריות לקחת אל התיבה את כל בעלי החיים, לאסוף אליו "מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (בראשית ו, כא), כדי להבטיח את המשך החיים בעולם.
במדרש אפשר למצוא כמה וכמה התייחסויות אל המבט הזה על נח. להלן נראה שתיים מהן. האחת היא בציווי: "צֵא מִן־הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ" (שם ח, טז). מדוע נצרך ציווי מיוחד ליציאה? הרי נח רואה שמפלס המים מתחיל לרדת ("וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" שם ח, ה), הוא רואה ש"נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים" (שם), הוא רואה "וְהִנֵּ֥ה חָרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (שם יג) והוא רואה ש"יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ" (שם יד). כמו שהוא קיבל את ההחלטה לשלוח את היונה כמה פעמים, עד שהיונה החליטה שהיא כבר יכולה להסתדר בעצמה "וְלֹא־יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד" (שם יג) כך גם נח יכול לקבל את ההחלטה שהגיעה השעה לצאת מן התיבה! מדוע הוא ממתין לציווי מיוחד?
מסביר המדרש (בראשית רבה לד, ו) "משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו 'צא ממקומך'". כשהמושל חוזר הוא אומר למחליפו: זהו, חזרתי וקיבלתי את האחריות, אתה יכול עכשיו לשוב לביתך. המדרש מציג את נח כאילו הוא ממלא‐מקום של הקדוש ברוך הוא! תקופת המבול היא תקופה של הסתר פנים, שבה הקב"ה מעניש את העולם, וכביכול הוא "יצא מן המקום". אך הוא משאיר שליח נאמן לשמור על הנותרים. נח נושא על שכמו שליחות אלוקית לנהל את מערך החיים בעולם עד שכביכול יחזור הקב"ה להתגלות בעולם. השליחות הזאת כוללת את המשימה לשרוד בעצמו, את המשימה לשמור על בני משפחתו, ואת המשימה לקיים את בעלי החיים לצורך המשך קיומו של העולם בדורות הבאים.
הנקודה השניה שבה מתייחס המדרש אל גודל המשימה של נח היא כאשר נח יוצא מן התיבה ומקריב קורבן. התורה מספרת "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (שם כא) והמדרש מתאר: (ב"ר לד, ט) "ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש... ריחם של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש. משל לאוהבו של מלך שכיבדו ושלח לו דורון נאה... ועמד בנו ולא כיבדו. עמד בן בנו וכיבדו. אמר לו [המלך לנכד] 'מה דמי דורון דידך לדורון דסבך'".
המדרש רואה המשך ישיר מקרבנו של נח, אל מסירות הנפש של אברהם אבינו באור‐כשדים עשרה דורות אחרי נח, ואל מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה בגלות בבל. המדרש רואה בשליחותו של נח מסירות‐נפש של ממש. היציאה מביתו ביחד עם בני משפחתו לתקופה של שנה שלמה בתוך תיבה, לקיחת האחריות על העולם, היא מסירות אישית ומשפחתית המהווה בסיס למסירות‐הנפש של עם ישראל לדורות.
אנחנו מתקרבים אל סופה של המלחמה, ואנחנו בתחושה שכבר "נראו ראשי ההרים", אך עדיין לא קיבלנו את הציווי "צא מן התבה". אחינו החטופים החיים שבו אלינו ברוך ה', אך עדיין לא השבנו את כל החטופים החללים, ועדיין לא פורק החמאס מנשקו. ההתגייסות הלאומית המופלאה לאורך המלחמה היתה מתוך תחושת שליחות עמוקה, שליחות אישית, שליחות לאומית ושליחות אלוקית.
החיילים הגיבורים שלנו מסרו את נפשם ממש, ונכנסו אל תוך האש כמו אברהם אבינו וכמו חנניה מישאל ועזריה. והעם כולו, ממשפחות אנשי המילואים עצמם, דרך המתנדבים הרבים איש איש בדרכו, ועד העוסקים בשיח הציבורי באשר לדרך הראויה לפעולה לשחרור החטופים, כולם פעלו יום יום, כמו נח ובני משפחתו, בשמירה על הקיים, בחיזוק האומה בפרט ובכלל, מתוך הבנה עמוקה שזו השליחות שלנו בתקופה הקשה של המלחמה הזו.
ואנחנו יודעים, שכל מי שפעל לחיזוק האומה, פעל עם הקב"ה. אנו ממשיכים בכך את דרכו של עם ישראל לאורך הדורות, מנח ובני משפחתו, דרך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, דרך הגלות הארוכה, ועד ימינו אלה. כולנו פועלים כשליחים נאמנים של הקב"ה, במסירות נפש ובשמירה על עם‐ישראל, כחלק מן השליחות האלוקית שלנו בעולם. אנו מתפללים אל הקב"ה שישוב במהרה להתגלות בהופעה מלאה, ונוכל, עם השלמת הבאת אחינו החללים לקבר ישראל, ועם פירוק החמאס מנשקו וגירושו מכל שטחי ארץ ישראל, לחוש את הציווי האלוקי "צא מן התבה", כשלב נוסף בדרך אל הגאולה השלימה.