לפני ימים ספורים ערך צה"ל תמרון גדול בעוטף עזה. המטרה - כך נמסר - הפקת לקחים מ-7 באוקטובר, להיות ערוכים היטב על מנת שאסון נורא לא יתרגש עלינו שוב. הגם שבאיחור טראגי, וכעבור שנתיים, טוב שצה"ל מפיק לקחים. קציניו בשטח מרגיעים אותנו, שהפעם אכן הלוחמים ערוכים היטב אל מול רצועת עזה.
כידוע, מאז הפסקת האש צה"ל עודנו מחזיק ברוב שטח הרצועה, מאחורי הקו הצהוב, אבל במוקדם או במאוחר יאולץ לצאת כליל מהאזור הפרוע. כוח בינלאומי שטיבו טרם הוברר, יחלוש עליו, יתחיל לשקמו.
הקונספציה החדשה אומרת, שעלינו להיערך צבאית מול רצועת עזה, לבל נופתע בשנית - מוטעית. יותר מדי נותנים ככל הנראה תשומת לב לתיקון פרצות במקום שממנו כבר הותקפנו עד כדי סיכון קיומנו, ולא לחזיתות אחרות. "7 באוקטובר" הבא עלול להתרחש לאו דוקא בעוטף כי אם בגבולות אחרים. למשל - לאורך קו ההפרדה בין יו"ש לבין ישראל.
כבר במצב הנוכחי, תחת שליטה צבאית ישראלית, נמשכים פעולות טרור בתוך השטח ולאורך הקו הפרוץ. האם ייעשה ניסיון לתקוף בפתע את אחד היישובים הישראלים? האם תתבצע חדירת פתע לאחד מיישובי קו התפר?
לישראל שני גבולות ארוכים במיוחד - זה עם ירדן, 309 ק"מ אורכו, וזה עם מצרים, 208 ק"מ אורכו. שתי מדינות ערביות עימן נחתמו הסכמי שלום - האחד בימי ראש הממשלה בגין (1979), השני בימי ראש הממשלה רבין (1994). בעשרות השנים שחלפו מאז, שקטו הגבולות, אך זהו אינו שלום אמת. הן בקאהיר והן בעמאן האנטישמיות בוטה. הקריאות להפרת ההסכמים נשמעות בפומבי, בתקשורת, בפרלמנטים.
הגבול עם מצרים מגודר היטב, לא כן הגבול עם ירדן, שדרכו מתבצעות מדי לילה הברחות של נשק ליו"ש, מבלי שבמצב הנתון ניתן למנוע את רובן. עם ירדן יש לנו הסכמי ביטחון, ואולם הביטחון הפנימי רעוע, כס המלוכה אינו יציב. אל ירדן לוטשת עיניה איראן, המסיתה להתססה, אולי עד כדי הפלת המשטר ההאשמי.
למצרים ישראל מספקת גז. עם זאת, מצרים מפרה לעין כל את הסכמי השלום בתמרונים שהיא עורכת בחצי האי סיני. האמתלה - לחימה בכיסי דאע"ש, אבל לשם מה מאות טנקים ורבבות חיילים? מצרים אף זוכה לאספקה צבאית מארה"ב, ידידתנו הגדולה, מעבר לסיוע הכספי הנדיב שמחזיק איכשהו את כלכלתה והזנת 130 מיליון אוכלוסיה, רובם חיים בעוני.
האם "7 באוקטובר" הבא עלול להתרחש דווקא מגבולות אלה, משתי מדינות שיש לנו עימן הסכמי שלום? הסימנים אינם מעודדים, והם באים דווקא מהאוויר, בדמות עשרות רחפנים המעופפים הן ממצרים והן מירדן אל תחומי ישראל.
רחפנים אלה נושאים עימם אמל"ח, המגיע לידי גורמים עויינים ביו"ש ובנגב.
אין זה קל לאתר את כולם בטרם יגיעו לידיים עויינות. תושבים ביישובי הספר מול הגבול המצרי חוששים במיוחד, שמא רחפן כזה ישא חומר נפץ ויתפוצץ בלב היישוב. לא ידוע לנו אם שר המודיעין המצרי, שביקר לא מכבר בישראל, ונועד עם ראש הממשלה בענייני יישום הפסקת האש בעזה, שמע מפי נתניהו מחאה כפולה: הן על ההתעצמות הצבאית בסיני והן על חדירת רחפנים מהטריטוריה מצרית לתחומנו.
ראינו ב-7 באוקטובר ההוא כי לא די היה בהקמת גדר, משוכללת ויקרה ככל שתהיה, לאורך גבול הרצועה, אם אין מפקידים שומרים עליה יומם ולילה. בקלי קלות נפרצה בעשרות מקומות ואלפי מחבלים פרצו לעוטף וביצעו את הטבח הנורא. על אחת כמה וכמה הגבול המצרי והכוח שמתרכז מאחוריו. האם די בפטרולים ספורדיים לאורכו? האם לא תימצא אמתלא למצרים לפרוץ אותו ביום מן הימים לשטח ישראל, תוך ניצול הנוכחות הצבאית הדלילה של צה"ל?
בינתיים הגבול נפרץ מן האוויר, על-ידי אותם רחפנים, שהם אולי קדימון למה שצפוי בעתיד הלא רחוק, ובתנאי שלא נופתע.
ואל נשכח את האויבים שאינם גובלים בישראל, אך גם מצידם האיום גובר והולך. איראן מוכיחה שאין לה גבולות בעויינותה לישראל ובניסיונות לשוב ולפגוע בה. טורקיה מבקשת לחזק מעמדה כמעצמה מספר אחת במזה"ת. הסולטן החדש, שכבש את לבו של הנשיא טראמפ, מבקש לחזור לימי האימפריה העות'מאנית. רגלו האחת כבר בסוריה ומנסה לתקוע יתד בעזה.
תמיד יש לחשוש מפני ניסיון ל-7 באוקטובר שני. לנו הלקח אחד - להתנער מקונספציות, להיות תמיד ערוכים להדוף כל איום, כל ניסיון להפתיענו שוב, בעיקר מהגבולות הארוכים ממזרח ומדרום, ולא רק מרחפנים.