1. שעת צהרים. מנחה. בית כנסת מרובה מניינים. שטיבלאך, בלע"ז. בחזרה מהגן הביתה, איש הדור, אוזניית בלוטוס' לאוזנו ובנו המתוק והקופצני בידו, הגיע אף הוא להתפלל.
בזמן שהאב אחז בסידור, עצם עיניים וניסה להתוודות על חטאיו, מחמד עיניו אחז בידיו בקבוק קולה חצי ליטר ועסק בחקירה ממושכת בטיבו של פחמן דו חמצני מנוער היטב. שאלת המחקר שהייתה מונחת בעיניו נוסחה כך: "מה יקרה אם אפתח עכשיו את בקבוק הקולה התוסס?". במקום להתפלל על עם ישראל נאלצתי לחשבן תוך כמה זמן יגיע צעיר הצאן הלזה לשאלה הבאה במחקר ויפקח את עיני הבקבוק התוסס על פרצופם המתפלל של הקהל. את תמונת הבהלה הבאה בה קצף עז יוצא מהבקבוק ומכסה את זקני המתפללים היה קשה לי שלא לדמיין. מניח שחיוך נמרח עמום על שפתיי. נו, לפחות התפללתי משמחה. זה גם חשוב.
2. הם מגיעים מפעם לפעם על גבי עגלות תינוק, עם ידיים קטנות האוחזות בקולה או עם פה עמוס מלמולי תפילה כגון; 'אבא, אבא, שירותים! דחוף!'. משתתפים בתפילה שמונה עשרה חרישית, בדרכם. אין ספק, יהודים מעולם לא שיוועו לבית שימוש; בשער בת רבים, בנאקה דקה שכזאת, היוצאת מן הלב. לפעמים באים שני אחים קטנים ודו-שיח המלאכים פורח. אבל ביננו, אפשר להבין את האבות. אבא צריך 'לסגור פינה' של תפילת שחרית\מנחה במניין והילד צריך בייביסיטר. מהתוצאות "נהנים" כל המתפללים אשר כיתתו את רגליהם, חיפשו חניה ועשו מאמץ להשיג מניין. פיהם סתום. מי יעז להישיר מבט זועף על אב מודרני שהוטלה עליו משימת בייביסיטר מלמעלה והוא מחרף עצמו לעמוד בה תוך כדי החתמת כרטיס על 'תפילה במניין'.
3. בפשטות, לא צריך מודעות ברמה דביקות חסידית כדי להבין שככה לא מתפללים. בשום צורה. לא האב ולא הקהל הקדוש. כל בר בי רב דחד יומא יורה לאותו הרב כי עדיפה תפילה בבית, בלי מניין על פני הצקה למשתתפי התפילה. משום מה, למרות המודעות הפשוטה, התופעה המוזרה מתרחשת מזה שנים מסיבה אחרת לגמרי וחוששני שהיא כואבת יותר מהפסד תפילה אחת בכוונה. זה עניין של סגנון חיים שלם התלוי שלא כהלכה.
4. כשקוראים ליהדות 'דת' - אני מסתייג נחרצות. יהדות אינה 'דת' אלא דרך חיים. יהדות היא הרבה מעבר ל'טקסים' עבור מי שזקוקים לסדר כרונולוגי בעולמם. כי אם טקסים וסדר זה הסיפור - צא השוקה ולקוט לך אינסוף טקסים מכל הבא ליד; משחקי ליגה, עשיית ספורט, אימון שרירים, חוג יוגה, הצגות קבועות, עולמות שלמים של פנאי מבוסס טקסים. כשאתה נעזר בטקסי היהדות - זה אולי בסדר, גם אם זה לא מושלם. אך כשאתה לוקח לך טקסי יהדות, משתמש בהם כדי לסדר את החיים ובאותה נשימה - ע"י הטקסים עצמם! - עוקר את כוונת המשורר מהשורש - זאת בעיה שורשית.
5. במקום מסוים, בלי ששמנו לב, לפעמים, התפילות עשויות להיות עבורנו בעיקר 'טקס' שצריך לסמן עליו 'וי' כדי לצלוח את היום. איני נגד טקסים ונראה שהם עוזרים לאדם לעמוד ביעדים. אך ברגע שהתפילה קמה על מתפללה והטקס נהיה עיקר והמושג 'תפילה' טפל - זה סימן שצריך לעצור ולהבין מה פספסנו בדרך. האם בלי משים השתעבדנו לטקס עצמו ולא למהות הכוונה והחיבור לבורא שהוא אמור לייצר? האם בשל כך אנחנו מקבלים תמונת מצב של אבא, דתי למופת (בלי ציניות) שעשה מאמץ על והצליח לסמן 'וי' על תפילה במניין, תוך כדי שהוא סוחף עימו מניין מתפללים לתחזוקת הטקס האישי שלו על חשבון האפשרות להתפלל?! עולם אבסורדי, כמנהגו נוהג ונאמר אמן.
"שקע טעינות" אלבום המוזיקה החדש של נדב גדליה יצא לאחרונה. מוזמנים להאזין