יש תאריכים שלעד יהיו חקוקים בזיכרון, לפחות בקרב ותיקים בינינו. כך למשל רצח נשיא ארה"ב ג'ון קנדי בעיר דאלאס, 22.11.1963, או מתקפת ה-11 בספטמבר 2001 על ניו-יורק וצניחת מגדלי התאומים.
אצלנו רוב התאריכים הזכורים היטב קשורים למלחמות, להסכמי השלום, לפרשיות כמו "אלטלנה" וקו 300, אבל גם ובמיוחד ה-4 בנובמבר, אותו מוצ"ש בשנת 1995, כאשר קפצתי בהלם מכורסתי למשמע הודעתו של איתן הבר: "ראש הממשלה יצחק רבין איננו"...
שלושים שנה חלפו מאותו יום מר ונמהר, ודומה כאילו רק אתמול התרחש. רצח ראש ממשלה יהודי בידי רוצח יהודי, בעקבות שורת מעשי טרור-דמים ערבי בערי ישראל, שגבו כ-1,500 נרצחים, בשנה מן הקשות ביותר לישראל - לפחות עד 7 באוקטובר.
זו היתה השנה שבה כיהנתי בכנסת, בסיעת הליכוד. את יצחק רבין הכרתי קודם לכן, כשכיהן כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר, ואני הרל"ש. קשר מיוחד היה בין ראש הממשלה וראש הליכוד לבין שר הביטחון מראשי מפלגת העבודה, אולי הדוק יותר מהקשר בין שמעון פרס לרבין. "הוא אהב את משרד הביטחון ואת העבודה במסגרתו" - העיד באוזני שמיר. "הערכתי את הניסיון הצבאי שלו, את ההזדהות המלאה שלו עם ביטחון ישראל. ראיתי בו את רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שבה החל המאבק למען שלימותה של ארץ ישראל".
אם בענייני הביטחון והיד החזקה כלפי הטרור היתה בין השניים הבנה מוחלטת (לא היה זה שמיר שטבע את משפט המחץ: "נשבור להם את העצמות"), לא כן בתחום המדיני, שבו - כך שמיר - "לא ראיתי מורה-דרך. לא תיארתי לעצמי, כי לימים, בהיותו ראש ממשלה, יהיה מראשי המחזירים של שטחים"...
"רבין לא סייע לפרס בתכסיסיו להביא לפירוק ממשלת האחדות הלאומית" - העיד שמיר והקים את ממשלתו הצרה ב-1990, בעקבות "התרגיל המסריח" (מושג שטבע רבין) של ממלא מקומו פרס. ממשלה שהתקיימה עד לבחירות לכנסת ה-13, ב-23 ביוני 1992. בשנתיים האלה היה רבין ח"כ מן השורה, תפקיד ששיעמם אותו - עד שחזר להיות ראש הממשלה, מנוסה יותר מהקדנציה הקודמת שלו מלפני מהפך 1977.
אומרים עליו שהיה ביישן, מסמיקן, מופנם, ג'ינגי' רגזן. באשר להומור ה"אנגלי" שלו, פגשתיו לאחר פירוק ממשלת האחדות באירוע חגיגי כלשהו, כשהוא מוזג לעצמו משקה. "אתה מתחיל את הערב עם משקאות חריפים?" - התבדחתי. והוא הגיב: "והרי אני צריך להצדיק את המוניטין שיצאו לי, לא?"
משנבחר לראש הממשלה בשנית, היה בנימין נתניהו יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה. שמיר עצמו נשאר ח"כ מן המניין, תקיף מאוד נגד עמדות ראש הממשלה רבין, כמובן לקראת חתימת הסכם אוסלו ב', שלב מסוכן בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית. עד היום אני סבור כי לא בלב שלם הלך רבין לחתימת ההסכמים הללו, אוסלו א' ו-ב'. ראינו זאת בתנועת המיאוס שלו מערפאת על מדשאת הבית הלבן.
בכל אופן, לחם בכל כוחו הרטורי והמנהיגותי לאישורם בכנסת והתריס בחריפות נגד אנשי הליכוד: "פחדני השלום! סיפורי הבלהות מוכרים: הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה, כבר שנה רצועת עזה נתונה למרותה של הרשות הפלסטינית. לא היתה אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה. כל הדיבורים הם כתוצאה שהליכוד פוחד פחד מוות מהשלום"...
את נאומו האחרון בכנסת נשא ראש הממשלה רבין ביום 5 באוקטובר 1995. היה זה בעיצומן של ההפגנות הקשות נגדו, עקב פעולות הטרור הרצחניות שביצעו מתאבדים פלסטיניים בערי ישראל. במיוחד היתה חריפה הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, עם שלטי הסתה חמורים. לא הייתי שם. הייתי באולם המליאה, שם המתח גבר במהלך הדיון הסוער שנמשך עד לפנות בוקר, עת נודעו תוצאות ההצבעה. אוסלו ב' אושר אך ורק בזכות תמיכת שני עריקי-ה'מיצובישי', אלכס גולדפרב וגונן שגב.
בטרם הכריז היו"ר שבח וייס על התוצאות, ביקש ח"כ נתניהו רשות דיבור: "התופעה הזאת של כינוי מנהיגי מדינת ישראל בתואר רוצחים ובוגדים - רבין רוצח, בגין רוצח, שרון רוצח - אלה דברים שהיו פסולים תמיד, במשך כל ממשלות ישראל. אנחנו מגנים זאת בכל פה. מה שעלינו לעשות כולנו יחד, הוא להתייצב נגד התופעות הללו ונגד כל ניסיון להכתים את הציבור שיושב כאן בכתמים הצהובים של אותו קומץ קטן וקיצוני. הם לא משלנו, ואנחנו לא מהם, וכך יהיה".
רבין חזר למליאה, רגוז וטעון, וקרא: "אם מותר לו (לנתניהו), מותר גם לי (לומר דברים)?" שבח וייס: "בוודאי, בהחלט. בבקשה, אדוני ראש הממשלה. זה רצוי אפילו." רבין לא עלה לדוכן, אלא נעמד ליד המיקרופון, צמוד אלי, למקום מושבי: "התופעות של הלהטת יצרים תחת הכותרת מניעת קרע בעם, התופעה של היום איננה חדשה. מאחר שהתופעה הזאת איננה חדשה, מלווה אותנו שנה לפחות. היום היא לובשת צורה תחת השם אחדות העם. תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע, ואני ממליץ להפסיק עם הצביעות". אלה הינו מילותיו האחרונות של יצחק רבין בכנסת.
בשעה 4 לפנות בוקר שבח וייס סיכם: "הודעת הממשלה על אישור הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה התקבלה ב-61 קולות נגד 59. ההסכם אושר, והממשלה זכתה באמון הכנסת. בוקר טוב לכולכם. מועדים לשמחה". כעבור חודש התחלפה שמחת החג ביגון. ראש הממשלה נרצח בידי בן עוולה יהודי למרגלות בניין עיריית תל-אביב. אי מניעת הרצח היה עד אז המחדל החמור השני בתולדות המדינה, לאחר מלחמת יום הכיפורים.
אסור לשכוח כי עם היותו "אבי אוסלו", רבין ידע לשים גבולות לוויתורים הישראלים: "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי", אמר, וכך גם בקעת הירדן, שראה בה חגורת ביטחון הכרחית לקיום ישראל.
הימים הבאים היו מן הקשים ביותר בתולדות המדינה. כחבר-הכנסת, זעמתי כמו כל אזרח על הטרור המשתולל ברחובותינו והקורבנות שלו - זקנים, נשים, ילדים, בכל רחבי הארץ. הביקורת שלי כמו של חבריי על הסכמי אוסלו, היתה חריפה אבל עניינית. מנגד, חששתי לבאות בגלל קריאות ההסתה בהפגנות המוקצנות, שאירגנו אנשי 'כך' עם דגליהם הצהובים ושלטי ההסתה. הליכוד אירגן כנסים נגד ההסכם והממשלה. בכל כנס כזה, שבו לפחות אני השתתפתי, גינו הדוברים ואני בתוכם את הקריאות "בוגד" ו"דין רודף". ניסו להשתיק את הקיצונים.
כך היה בבוקר ה-24 ביולי 1995 כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס בקו 20 ליד בורסת היהלומים ברמת-גן, לא הרחק מביתי. ששה נוסעים נרצחו. חשתי מיד למקום ומצאתי עצמי בתוך הפגנה פרועה של אנשי 'כך'. ניסיתי להסות אותם, להפיל את דגליהם הצהובים המונפים, נדחפתי, הופלתי ארצה ונחבלתי. הבנתי שאנו מתדרדרים לאסון, שהוויכוח יצא מכלל שליטה, ולא העליתי על דעתי אפשרות של רצח של ראש הממשלה. השתתפתי בהלווייתו של יצחק רבין ז"ל. שבוע ימים הלכתי במסדרונות הכנסת מתאבל, כשכיפה לראשי, שרוי בדאגה לעתיד לבוא, מייחל לבל תפרוץ מלחמת אחים.
אומרים על ג'ון קנדי שנחשב לנשיא גדול - בעיקר "בזכות" הרצח שלו. מאות ביוגרפיות נכתבו עליו, הונצח באין-ספור אתרים ובראשם נמל התעופה קנדי בניו-יורק. זו היתה אבדה ענקית לעם האמריקני שאינו שוכחו. "קנדי שלנו", יצחק רבין ע"ה, היה מנהיג שנוי במחלוקת. מותו הטראגי היה גדול האסונות שניחתו על האומה - לפחות עד טבח ה-7 באוקטובר. במשך שלושים השנה מאז הרצח למרגלות עיריית תל-אביב ובעקבות עצרת השלום ונגד האלימות, נעשים ניסיונות להבין מהי מורשתו. באמצעות מפעל ההנצחה המרשים, מרכז רבין בתל-אביב, מאדירים את מפעלותיו, ובראשם הסכם השלום עם ממלכת ירדן ב-1994.
דוקא מהאיש שהיה יד ימינו, הרל"ש איתן הבר ז"ל, שמעתי ביום עיון במרכז מורשת מנחם בגין, שבו שנינו השתתפנו, את הפסיקה הבא: "מורשת רבין? אני מכיר רק מורשת אחת, והיא מורשת הרצח".
האם בשלושים השנה שחלפו מאותו אירוע נורא, נלמד לקחו? אמר שמיר: "הרצח המטורף של ראש הממשלה יצחק רבין הוא פשע מטורף של קבוצה קטנה. אסור שיקבע את גורלנו. על כל המחנות הפוליטיים להתלכד להחלטה אמיצה למנוע מלחמת אחים, כי אין סכנה איומה ממנה. זו הרוח שהיתה ביסוד ממשלת האחדות הלאומית, אשר רבין היה מעמודי התווך שלה... בעבר, כאשר היו סכנות כאלה, ניצלנו בזכות 'תנועת המרי' או 'ממשלת האחדות'. אין זה בלתי אפשרי להיחלץ מסכנה זו גם הפעם, בעזרת אותה רוח של אחדות שיצחק רבין היה שותף לה".
אכן, ניצלנו מסכנת מלחמת האחים באותם ימים ושנים שלאחר רצח ראש הממשלה. והנה, נפל עלינו אסון 7 באוקטובר, מחדל נוסף שהעמיק את השסעים בחברה הישראלית. שוב סכנה זו אורבת לפתחנו. הרחובות סוערים. הכנסת גועשת. התקשורת מקצינה. רצח פוליטי נוסף עלול להתרחש, אם לא נפנים את לקחי אירועי העבר בעמנו, ואם לא נאמץ את מורשת האחדות, לא האחידות, שהיו שותפים לה שני היצחקים: שמיר ז"ל ורבין ז"ל.