במאמרו "ניתוק מיהדות שמוביל לשנאת לוחמים", מציג הרב אביעד גדות את התזה הבאה: הוא טוען שהפרקליטות הצבאית וגורמי אכיפת החוק פועלים מתוך ניתוק מהיהדות ושנאה עצמית ורודפים את חיילי צה"ל, וכי התשובה למעשיהם היא כפולה - חיזוק "מוסר היהודי" שתובע כמובן שחרור מדיני הלחימה הבינלאומיים ולחימה חסרת מעצורים וגבולות וגם חיזוק "המוסר היהודי האישי" כלומר חיזוק גדרי הצניעות בין גברים לנשים בצבא.
לטענת כותב המאמר, מלחמות ישראל תמיד היו על צדק ובזכות תורת ישראל נמנענו מעשיית מעשים שפלים לשם סיפוק תאוות הרג, אונס או ביזה. כהוכחה הוא מביא את דברי הרמב"ן על הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע", שאומר: "כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב".
התפיסה הזאת, כאילו עצם העובדה שהתורה מצווה עלינו להיות מוסריים וטהורים, מביאה אפריורית למסקנה שכולנו אכן כאלה, נפוצה כיום כמו שהיא מסוכנת. אך האמת היא שההפך הוא הנכון. התורה מצווה עלינו את הציווים האלה כי היא יודעת ש"לפתח חטאת רובץ" וגם אנחנו עלולים ליפול במעשים בלתי מוסריים במלחמה ובכלל. יתרה מכך, התנ"ך ודברי חז"ל מלאים וגדושים בסיפורים על התנהגות לא מוסרית של עם ישראל ובביקורת קשה על התנהגות זו. מבני ישראל שמועלים בחרם ולוקחים שלל ביזה בספר יהושע, ועד המדרש באיכה רבה שקושר בין האכזריות שהפגין אמציה מלך יהודי כלפי בני אדום שלקח בשבי לבין חורבן בית המקדש (!).
גם אם נתקרב לימינו אנו, נמצא דמויות חשובות ומשמעותיות שלא הכחישו באופן אוטומטי כל דיווח על מעשים לא מוסריים של יהודים כלפי ערבים ולא קבעו שעצם זה שאנחנו יהודים או שומרי מצוות אומר בהכרח שהתנהלותנו מוסרית. הם גם לא טענו שחקירה שלהם היא תוצאה של ניתוק מהיהדות ושנאה עצמית, אלא להיפך - הכירו בהם ותבעו לפעול נגדם, דווקא מתוך תפיסת המוסר היהודית.
בפולמוס ציבורי שהתעורר סביב מדיניות ההבלגה לפני כתשעים שנה, כתב הרב משה אביגדור עמיאל סדרת מאמרים בעיתון "הצופה", שיצאו לאחרונה מחדש לאור תחת הכותרת "ציונות של שנאה וציונות של חיבה". הרב עמיאל לא הכחיש את את מעשי הנקם שהגיעו מהצד היהודי כלפי הצד הערבי בתגובה לפרעות תרצ"ו-תרצ"ט, אלא ביקר אותם בחריפות: "הם מצדיקים את עבירות הרציחה של אנשים מפני שהיא מחוסרת תועלת, בעוד שלפי דעתי, אם אפילו ברור שעל ידי זה נזכה לגאולה שלמה, חובה עלינו לדחות את ה'גאולה' הזו בשתי ידים, ולא להיגאל בדם. ולא עוד: אלא אפילו אם נצליח לתפוס מספר ערבים רוצחים, אך אם יהיה לנו אפילו ספק אחד מאלף שבתוך אלה אולי נמצא אחד נקי, עלינו לבלי לנגוע בהם, שמא על ידי כך יסבול גם הנקי".
כמו הרב עמיאל גם רבנים נוספים לא הכחישו את התופעה אלא הכירו במציאות ונלחמו בה. הרבנים הראשיים הרצוג ועמיאל הוציאו כרוז מיוחד מטעם הרבנות הראשית וכתבו "חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט ושל שפיכת דמי חפים מפשע למען התנקם על שבני אומתם ודתם שפכו דמי יהודים נקיים". גם הרב משה בלוי, מראשי העדה החרדית ואגודת ישראל, הזדעזע מהמעשים ויצא נגדם בחריפות: "הספק שידי יהודים צעירים היו בכמה מעשי רצח, חבלה והרס שהוצאו לפועל בימים האחרונים בארה"ק, יש בו כדי להטיל אימה וחשיכה על הישוב היהודי כולו". הסתדרויות הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל פרסמו אף הן ביוזמתן כרוזים שגינו את המעשים: "נימנע מבוא בדמים על אנשים חפי פשע, אל נגעל את ידינו בדם" כתבו אנשי הפועהמ"ז, "קול דמי אנשים, נשים וטף צועקים אלינו מן אדמת הקודש" כתבו אנשי פא"י.
עשור מאוחר יותר, במהלך מלחמת השחרור, כבש אחד מגדודי חטיבה 8 את הכפר הערבי דווימה, שנמצא באזור חברון. יש מחלוקת היסטורית בנוגע לשאלה מה בדיוק התרחש לאחר הכיבוש, אבל לפי חלק מהעדויות, כולל של כמה מחיילי צה"ל שלחמו שם, מספר חיילים מהגדוד הרגו כמה עשרות תושבים מקומיים, כולל נשים וילדים. זאת לאחר שמצאו בכפר רכוש שנלקח כשלל מהטבח בתושבי גוש עציון היהודים.
השר הדתי משה חיים שפירא, שעמד בראשות הפועל המזרחי, הזדעזע, ובישיבת ממשלה אמר: "אני מבין שמלחמה זה דבר מכוער מאוד, כפי שרגיל תמיד בן גוריון לומר. אך סבור אני שעד לידי כך לא צריכים היינו להגיע, גם בימי מלחמה. אסור לנו לרצוח נשים וילדים [...] מוכרחים להעניש אנשים המבצעים את הדברים האלו, כי זה לא יישאר בסוד [...] גם לו נשאר הדבר בסוד לא הייתי מסכים שיעשו דברים כאלו". בעקבות השאילתא והדיון שיזם שפירא, החליטה הממשלה עוד באותו יום להקים ועדת חקירה לבדיקת ההאשמות בנוגע להתנהלות חיילי צה"ל במלחמה. בעקבות ממצאי הועדה אמר שפירא: "איני יודע מי מסכן יותר את המדינה, מצד מי צפויה סכנה גדולה יותר - מצד הערבים או מצד עצמנו. לדעתי נתערערו כל היסודות המוסריים שלנו וצריך לחפש דרך כיצד לבלום יצרים אלה".
יצחק שדה, מפקד החטיבה, שהשמועות על האירוע הקשה בדווימה הגיעו לאוזניו, הזדעזע ושיתף בפרטיו את חברו המשורר נתן אלתרמן. זה החליט, חצי שנה לאחר הקמת מדינת ישראל ועמוק בתוך מלחמת השחרור, לפרסם בנושא שיר מיוחד ב"טור השביעי" שלו בעיתון דבר.
בניגוד לרבים משיריו של אלתרמן מאותה התקופה, בהם נהג לפאר ולרומם את חיילי ישראל ואת מדינת ישראל הצעירה, השיר הזה היה ביקורתי. אלתרמן, שנחרד ממה שסיפר לו שדה, מספר שם על נַעַר עברי 'עַז וְחָמוּשׁ' שתוך כדי המלחמה יורה והורג זקן ערבי, בלי צורך מבצעי.
אלתרמן, שחיבר גם את "מגש הכסף" ו"ליל חניה" ההירואיים, כתב ב"על זאת", השיר בו אנחנו עוסקים ש'חוֹגְרֵי כְלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם, מִי בְּפֹעַל וּמִי בִטְפִיחַת הַסְכָּמָה, נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם", לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה'.
גם את אלתרמן היו כאלה שביטלו בטענה שהוא תמים וטענו כנגדו ש'אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים, בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר! להם הוא ענה ש'אַך לָכֵן, צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים, לוּ יִהְיֶה בָהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!'.
את שירו של אלתרמן קרא רה"מ בן גוריון, שבתגובה כתב לו כך:
"יישר כוחך - על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר". היית לפה - פה טהור ונאמן - למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה - לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה... אני מבקש רשותך להדפיס "טור" זה - אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם - בהוצאת משרד הביטחון במאה אלף אכסמפלרים [עותקים] ולחלקו לכל איש צבא בישראל". השיר אכן הודפס וחולק לכל חיילי צה"ל תוך כדי המלחמה.
אם כן - המוסר היהודי והמסורת הציונית מחייבים אותנו לשפוט ולבקר את עצמנו ביתר שאת, לא לחשוב שאנחנו צדיקים וטהורים מעצם קיומנו, להישיר מבט למציאות הלא פשוטה ולפעול על מנת לתקן ולשפר. זו הדרך המוסרית היחידה, זו גם הדרך היחידה לניצחון.
הכותב הוא חבר ב"רוח קרב - תנועת המילואימניקים"