השחקן והיוצר דניאל גד שיתף בריאיון לתוכנית "בסלון עם צופית גרנט", המשודרת בערוץ משב מבית צהר את סיפור חייו האישי והאמנותי והחיבור המחודש לשבת ולזהות היהודית שמלווה אותו מאז ילדותו.
"שבת שומרת עליי", אמר גד במענה לשאלה האם הוא שומר שבת. "היו כמה שנים שבהן התרחקתי, אבל היא לא ויתרה עליי. החזרה אליה הייתה חזרה לעצמי. זו לא החלטה דתית, זו החלטה של נשימה, של שקט, של משמעות, של בית".
הוא סיפר כי הדרך לבמה החלה בכלל במקרה: "הייתי בן 13, חזרתי מאימון כדורגל, וראיתי את אחותי מתכוננת להצגה. שלושה ימים לפני הבכורה אחד השחקנים פרש, והיא ביקשה שאחליף אותו. לא הייתי מעולם על במה, אבל למדתי את כל הטקסט בלילה אחד. באותו ערב הרגשתי בגוף משהו שלא ידעתי להסביר".
בהמשך סיפר על רגע מכונן נוסף עם אביו: "בגיל 16 אמרתי לו שאני צריך לבחור, כדורגל או תיאטרון. הוא רק שאל אותי: 'מה אתה רוצה באמת?'. כשעניתי, הוא אמר לי: 'אז תעשה את זה'. שנים אחר כך, כשבא לראות אותי, הוא לחץ לי את היד ואמר: 'עשית בחירה נבונה'".
גד התייחס גם לתפקידו בסדרה "שבאבניקים", שהפכה אותו לשם מוכר כמעט בכל בית בישראל: "כשקיבלתי את ההצעה להשתתף ב'שבאבניקים', ידעתי שאני נכנס למשהו רגיש. עולם של דתיים, ישיבות, אמונה. אבל בעיניי זו לא הייתה רק סדרה על חרדים, זו הייתה סדרה על אנשים שמחפשים את עצמם, על זהות ועל מקום בעולם. מהר מאוד הבנתי כמה עוצמה יש לסיפור הזה וכמה לב הוא פותח אצל הצופים".
הוא סיפר כי במהלך הופעותיו לחיילים אחרי 7 באוקטובר, ניגשו אליו לוחמים וסיפרו: "הם אמרו לי, אחרי לילות בלי שינה, ישבנו בצוות וצפינו ב'שבאבניקים' בשקט. זה נתן לנו נחמה, הזכיר לנו את הטוב שבחיבור בין אנשים. הבנתי אז כמה אמנות יכולה לרפא".
השיחה גלשה גם לעולמו האישי רוחני, ולשורשים המשפחתיים שנחשפו באירוע בלתי צפוי: "כשנולדתי, אבא שלי גילה שהוא כהן. סבא שלי עלה מפולין ונלחם במלחמת העצמאות. זה סיפור שמזכיר לי מאיפה באנו, כמה עוצמה יש בעם שלנו, ואיך הכול עובר מדור לדור".
בהמשך דיבר על אמונתו המתחדשת ועל הקשר המורכב עם התשובה: "המונח 'חוזר בתשובה' לא תמיד מדויק בעיניי. אני מאמין בתשובה, ביכולת של כל אדם לבחור מחדש בכל יום איך הוא חי, איך הוא נושם, איך הוא מתייחס לאחרים. זו תשובה של חיים".
במהלך הריאיון התייחס גם ליום כיפור בכיכר דיזנגוף: "כשראיתי את הביזוי של התפילה במקום שבו גרתי שבע שנים, הרגשתי בושה. אבל אחרי 7 באוקטובר, באותה כיכר עצמה, ראיתי אנשים אוספים קרטונים של חסד. אותם פנים, אותה אנרגיה, רק הפעם של אהבה. זה השיעור הכי גדול שקיבלתי על עם ישראל".
לאחר המלחמה, סיפר כי הרגיש צורך לקחת חלק בעשייה של חיזוק ונחמה: "גירד לי בגוף לעשות משהו. לקחתי גיטרה, חבר הצטרף, ויצאנו להופיע לחיילים בכל הארץ. בכל מקום שהגענו, מהכינרת ועד ים המלח, ראיתי איך שיר אחד קטן יכול להחזיר חיוך, איך אנחנו באמת רקמה אנושית אחת".
בסיום השיחה חזר גד אל המקום שממנו התחיל - השבת: "השבת מחברת אותי לעצמי, לאנשים, לאמונה. היא עוגן בתוך הסערה, המקום שבו אני נושם מחדש ומבין שכל המסע הזה לא היה סתם".