בספר שמואל א' מסופר על כך ששאול המלך רודף אחר דוד להורגו.
תוך כדי בריחתו של דוד הוא מגיע לנוב עיר הכוהנים שם אחימלך הכהן הגדול דואג לו למזון וגם נותן לו את חרבו של גלית. דואג האדומי מגלה עובדה זאת לשאול, ואז שאול מחליט בתגובה להרוג את כל נוב עיר הכוהנים.
שאול מצוה על שריו לבצע את הפקודה הנוראית הזאת והם מסרבים. לפי הירושלמי (סנהדרין י, ב) הציווי ניתן לאבנר בן נר שר הצבא שהוריד את הדרגות ובשום פנים ואופן לא היה מוכן לבצע את הפקודה הבלתי חוקית הזאת. לנוכח הסירוב פוקד שאול את דואג האדומי להרוג את נב עיר הכוהנים, ואכן דואג ביצע את הפקודה. כאשר המלך פונה לדואג האדומי קורא לו הכתוב דויג ולא דואג ומסביר הירושלמי (שם) שהסתבך כדג. הסבר הדברים הוא שדואג כנראה לא היה מבצע את הפקודה אלמלא היה הוא זה שהלשין לשאול על כך שנוב עיר הכוהנים סייעה לדוד. דואג בהלשנתו זו נכנס לתוך הרשת וכאשר נמצאים בתור הרשת קצת קשה לצאת ממנה.
כאשר מתבוננים בעומק הסיאוב של המערכת המשפטית הן האזרחית והן הצבאית פשוט נדהמים מהתהומות אליהם הגיעו כל מערכות שומרי הסף. יתכן מאוד שרבים מאנשי המשפט בתחום האזרחי והצבאי הגיעו להיכן שהגיעו בגלל שלדעתם להגיע למקומות האלו מדובר במצליחנות ובמעמד חברתי גבוה. אולם ברגע שהם 'זכו' לקבל את התפקיד הנכסף הם נכנסו לתוך הרשת, וברגע שנכנסים לתוך הרשת, הרי שנשאבים אליה וקשה לצאת ממנה.
כיצד ניצלים מסיאוב מוסרי?
מה מציל את האדם מלהתדרדר לשפל מוסרי?
נראה להציע שני כיוונים?
הכיוון האחד הוא התחזקות ביראת שמים. יראת שמים הכוונה היא שהאדם מבין שהעולם אינו הפקר יש מישהו בשמים שמשגיח על כל, מעשיו ואין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. באופן עקרוני כל אדם יש בו יראה נמוכה של עונש. יש הבדל אצל רוב בני אדם בנהיגה כאשר הם רואים שוטר תנועה, מאשר מציאות ששוטר כזה אינו נראה בשטח. אדם צריך להרגיש שיש מישהו שמשגיח עליו.
ישנו מוסר טבעי לאדם. גם המלחים בסיפור יונה עשו את כל המאמצים שלא ייהרג אדם, אולם כאשר מדובר באינטרסים, תמיד ניתן להיות גמיש ולהסביר את עצמך בכל מיני הסברים מפולפלים. רק יראת שמים היא זאת שעתידה להציל את האדם מעצמו. ואכן אברהם אבינו אומר במפורש ביחס לכך ששינה ואמר לאבימלך ששרה היא אחותו שללא יראת א-לקים סביר להניח שפלשתים היו הורגים אותו.
יראת שמים מגיעה מתוך לימוד מוסרי יום יומי, או מתוך תורה. כאשר האנשים לא לומדים לא תורה ולא מוסר, הרי הסיכוי שהם יכשלו בשחיתות מוסרית הוא הרבה יותר גבוה. כאשר האדם רואה את עצמו עומד במרכז העולם ואינו צריך לתת דין וחשבון הסיכויים שיגיע לשחיתות מוסרית הם הרבה יותר גבוהים.
הכיוון השני הוא נושא האחריות. מי שמגדיר את עצמו כיהודי (לא רק בתואר), הרי שהיהדות תפקידה היא תיקון העולם. אדם שרואה את עצמו משפר ומתקן את העולם באופן טבעי נעשה הרבה יותר מוסרי ויותר אחראי לסובב. היהודי שמחובר לזהותו רואה את עצמו כשליח ציבור, וכאחד שמייצג את הקב"ה ואת עם ישראל, ומתוך כך הוא נזהר הרבה יותר במעשיו. מי שאמנם נולד יהודי, אולם מבחינתו יהדות היא גיבנת וכל שאיפתו היא שהמדינה תהיה מדינת כל אזרחיה, הרי שאין מה שיעצור אותו מלהתדרדר לשחיתות מוסרית.
וכמובן בנוסף לכך יש להתחשב בגורם חברתי. כאשר אדם נמצא בחברה ערכית ואידאליסטית, ולא חברה שמה שעומד בראש מעייניה היא המצליחנות הסיכוי שלו שלא ליפול למצולות הוא הרבה יותר גבוה.