1. יפה עשה עורך מקור ראשון שהביא את עורך יתד נאמן לכתבת שער בה הצליח חרדי - סוף סוף - לשטוח את משנתו.
באקלים התקשורתי הנוכחי, הראיון המדובר - הוא אקט הכרחי למי שמבין שלמרות הצדק, ההגיון והתפישות - לפני הכל, כלל המגזרים חייבים - יותר מכל דבר אחר - ללמוד לחיות בשלום זה עם זה, חרף הפערים העזים, הצדק, ההגיון והרגשות.
שמחתי להניח את הרגש בצד, לפתוח את הראש ולהשכיל. להיכנס לראשו של הוגה דעות שאינו מטעם עצמו המייצג קבוצה (עניין נדיר מאוד בדור האינדיבידואל). במקום להתעצבן, מצאתי את עצמי מתחבר יותר לאחיי. מבין. אוהב. בשלב הסיפור האישי בראיון - אפילו דמעתי. פיזית. תודה ליזמי המפגש. למישהו היה צריך להיות אכפת מהעם הזה ולהעניק לו מפגש פסגה אותנטי בין שתי קצוות העיתונות. עם שאלות מתבקשות ותשובות כנות, מנומקות, שרק בעיתונות המודפסת עוד אפשר להפיק.
2. מה שלא נשאל בראיון הייתה שאלת הסאב-טקסט הכואבת: בלי להכליל, מי מוביל את הציבור הדתי-לאומי מבחינה רוחנית?
מי הסמכות שכל גווני הקשת הסרוגה והנהדרת - מעריכים, מכבדים, רואים בה סמל ש'מקשיבים לו' החל מענייני הלכה יומיומיים אוניברסליים כמו צניעות, למשל - ועד תפישה ציונית-דתית עכשווית בעידן המודרני? מי עמוד התווך שיכול לומר מה טהור ומה טמא, מה ראוי ומה פסול, מה עיקר ומה טפל לציבור - ויקשיבו לו? יש כזה?
3. איך שלא נהפוך את זה, עדר בלי רועה מוגדר - מייצר וואקום שבו נכנסים אושיות, פוליטיקאים, עיתונאים, מנסחי תפישות ציוניות-דתיות מטעם עצמם שחלקם מושפעים היטב ממה שקורה מחוץ למגזר בעצמם ואינם שואבים את עומק קולמוסם מהתפישה הציונית-דתית.
הם אנשים חופשיים, דינאמים האוחזים בקרנות 'הציונות הדתית', אך בשביל לדברר את הדרך הציונית הדתית צריך להיות ספון בדל"ת אמות של ציונות-דתית ולא ליהנות כלל מהרוחות התרבותיות הנושבות בחוץ, באופן אישי. כן, למנסחי תפישות גדולות אסור להיות משוחדים ולו במסאז' אצבע מעולמות 'אחרים'.
4. קחו למשל את הרב קוק; אישיות ענקית, צדיק ועצום ברוח. לפעמים נדמה שכלל הגוונים בציונות הדתית אוהדים, מכבדים והולכים לאורו של הרב קוק. אך האם כולם סרים לבצע בפועל את דבריו או את דברי ממשיכי דרכו המובהקים בענייני שמירת מצוות יומיומיות או ש'הרבנים האלה נחשבים מחמירים' וסך הכל הם 'עוד גוון', משום מה?
עזבו 'לבצע בפועל את דברי הרב קוק', האם לפחות ברצון הפנימי אנו רוצים להקשיב למישהו רוחני כלשהו ומודים במבוכה שקשה לנו\לא בא לנו? אם כן, התמונה אופטימית. אם לא - אנחנו בבעיה. נראה שבשלב מסוים, לא ברור מתי, עשו עלינו סיבוב, פירדו בינינו לרועינו הרוחניים והשאירו אותנו כצאן דתי-לאומי ללא רועה. ללא אפשרות לרועה.
5. כל אדם אמוני המשתייך למגזר מגודר, מטבע הדברים, זקוק למנהיג רוחני. זאת לא בושה לקבל על עצמך מרות ולהודות שבעניינים רוחניים אתה לא תמיד מבין גם אם משנתך הפוליטית סדורה. האתגרים מתחדשים כל הזמן, כל שכן במגזרים 'פתוחים'. ובכן, את מי בדיוק שואלים מה עושים כ'דתי-לאומי'; מה טוב ומה מוטב שלא - עם יכולת לקבל את התשובה ובלי להרגיש שהשכל המשוחד שלך יודע טוב יותר?
העולם נוהה אחרי קואצ'רים, יועצים עסקיים וגורואים בשלל תחומים, אך משום מה, בשאלת השאלות הנוגעת למרקם החיים של שומרי מצוות דתיים-לאומיים - לא ברור מי מוביל את מי וכיצד. מילא, מבוגרים, עונים לעצמם את התשובות ורצים. מסתדרים איכשהו.
אך מה עם הנוער הנהדר שרוצה לעשות טוב, מחפש אמת צרופה, דרך סדורה, גדל על תמונות ענק של הרב קוק ורואה בה באופן טבעי דמות שאין עליה עוררין - אך בו זמנית מתחנך בלי מילים לאורה של התמה החדשה והתמוהה שבלי משים ובלי להכליל - חלחלה עמוק לרמ"ח ושס"ה הציוני-דתי. היא מנוסחת ככה: "הרוחניות היא מעין דמוקרטיה בה לכל אחד יש קול, דעה ודרך. הכל לגיטימי". כביכול, המושג 'רב ותלמידים' שהיה בעם ישראל מאז היווסדו כבר לא רלוונטי לכל יהודי באשר הוא. תחי הדמוקרטיה.
"אבא עם אלוקים" - סרט ההמשך של גדליה ל"רווק עם אלוקים" יצא לאחרונה. מוזמנים לצפות