פרשת חיי שרה פותחת בבית קברות - בקניית מערת המכפלה; ומסיימת בבית קברות - בקבורתו של אברהם בידי יצחק וישמעאל במערת המכפלה.
אברהם אבינו קונה אחוזת קבר בחברון למרות ש"אין לך אדמת טרשים יותר מאשר חברון" מפני שהחיבור שלנו לארץ ישראל לא מתחיל מנדל"ן יוקרתי, נוף מהמם או בגלל שיש לנו שכנים נחמדים; הוא מתחיל מחיבור אל הנצח, מקברי האבות. בבית קברות אין הבדל בין עשיר לעני, האינטרסים הפרטיים לא רלוונטיים שם. רלוונטי לא כמה שנים חי אדם בעולם אלא מה הוא עשה בשנים הללו. בשביל מה הוא חי ובשביל מה הוא מת.
כאשר אדם מחובר לנצח הוא לא מפחד משום דבר ולא מתמוטט משום דבר. בעת שאדם מחובר לאינטרסים שפיתח אליהם התמכרות - כסף, מעמד חברתי, כוח, שליטה ודרגות אלוף - הוא מתמוטט כמו מגדל קלפים כאשר מופעל עליו מעט לחץ. ישנן דמויות במדינת ישראל שעומדות מול לחצים אדירים וממשיכות לעמוד זקופות; ישנן כאלה שלא.
הנחמה היא בסוף הפרשה: כאשר אברהם נפטר, וקוברים אותו שני בניו - יצחק וישמעאל, הכתוב מזכיר את יצחק לפני ישמעאל, אף שישמעאל נולד קודם, וחז"ל דורשים שישמעאל עשה תשובה והוליך את יצחק לפניו. גם הביטוי שנאמר על ישמעאל במותו, "וַיִּגְוַע וַיָּמָת", מלמד לפי חז"ל על תשובתו של ישמעאל, כי זהו ביטוי ששמור לצדיקים.
אפילו ישמעאל עתיד להביא ברכה רבה לעולם. זו התמונה שחותמת את מסעו של אברהם: גם הכוח השלילי ביותר שיצא ממנו - חוזר ושב אל מקורו. כולם נפגשים בבית הקברות, כולם שומעים בסוף את הא-ל; בעולם הזה או בעולם הבא.