מרחב שיקום לחטופים - אחריות לאומית

ישראל נבנתה מתוך שכבת עומק של סולידריות. זה ה-DNA החברתי שלנו: היכולת לראות את הזולת, להתגייס במהירות, להפוך כאב פרטי למאמץ קולקטיבי.

זוהי אחת המעלות הגדולות של החברה הישראלית - תשתית טבעית של מוגנות קהילתית, המעניקה תחושת שייכות וביטחון גם בזמנים הפגיעים ביותר.

אך לצד העוצמה הזו פועלים כיום כוחות עמוקים של טראומה מתמשכת. זוהי מציאות שבה החירום אינו אירוע נקודתי אלא שכבה רגשית שנשארת בגוף ובחברה לאורך זמן. בחודשים האחרונים הטראומה הזו הפכה גם לטראומה לאומית - כזו שמעצבת את השיח, את הרגשות ואת נשימתנו הקולקטיבית.

דווקא בתקופה כזו, שבה הסולידריות הופכת לאינסטינקט הגנה, חשוב להקפיד שהחיבוק הלאומי ישמור על אנושיותו ולא ייהפך לעומס רגשי על מי שנמצא במרכזו.

ההתנצלות שפרסם רום ברסלבסקי המחישה זאת היטב. הוא כתב בכנות על סערת הרגשות שהובילה אותו, על רצון לתקן ועל תחושת אחריות. אך בעומק הדברים עלתה בקשה אחת: להוריד ממנו מעט מן המשקל שמונח על כתפיו. לראות את האדם שהוא, את הפגיעוּת ואת הצורך במרחב רגשי נקי מהצפה.

מחקר שערכתי בקרב ילדים החיים בצל מתיחות ביטחונית מלמד עיקרון דומה. הילדים תיארו מוגנות כתהליך שנוצר מתוך רגישות, משחק, בחירה, קשר משמעותי ורגעים שבהם הם מרגישים שנשמע קולם. הם הציגו מוגנות כתפיסת עולם הוליסטית: מרחב שמאפשר לשאת טראומה - מבלי להיבלע בה .
הם לימדו אותנו שמוגנות אמיתית נוצרת מהיכולת לאזן בין עוצמה לרוך, בין קרבה למרחב אישי, בין מענה רגשי לבין נשימה עמוקה.

זו השפה שאנו נדרשים לאמץ היום כלפי החטופים והמשפחות: לתת להם מרחב שיקום. מרחב שחומל, מתחשב, מחזק - ואינו מציף.

כאן ניצבת האחריות הלאומית שלנו: לעמוד בחזית הסולידריות - מתוך איזון.

• איזון בין חיבוק מתמשך לבין מרחב נשימה.
• בין מחויבות עמוקה לבין צניעות רגשית.
• בין רגישות לצרכי היחיד לבין עוצמת הכאב הקולקטיבי.
• בין זעקה להשיב את מי שנותר שם בחכמה וברגישות - לבין שקט שמעניק ריפוי למי שכבר כאן.
• בין טראומה מתמשכת לבין יכולת לבנות מחדש חוסן אישי וקהילתי.

ישראל חזקה כשהיא מאוחדת. חזקה כשהיא רואה. חזקה כשהיא מוסיפה רוך לעוצמה. האתגר שלנו הוא להפוך את הסולידריות הטבעית לכוח מרפא, שמאפשר לחטופים ולמשפחותיהם מסע של התאוששות - בקצב שלהם, בדרך שלהם, מתוך כבוד אנושי עמוק.

כך נוכל להמשיך במסע של ריפוי לאומי אמיתי: כזה שמכבד כאב, מאפשר שיקום, ומצמיח תקווה.

הכותבת היא מומחית לגיל הרך ולחינוך מודע-טראומה, מרצה במכללת אפרתה ומתנדבת בארגון Early Starters.