בפרשת תולדות אנו נפגשים עם הפלישתים שיושבים בסביבות גרר (אזור עזה של היום). הפלישתים, שמוצאם בכלל מ"כפתור" (האי כרתים) פולשים לארץ לא להם ומתיישבים בערי החוף הדרומיות.
התכונה המאפיינת אותם על פי חז"ל היא ציניות (עבודה זרה יח: "פלישתים ליצנים הם") מלשון "מבוי מפולש" (פתוח מכל צדדיו) - תרבות ללא גבולות ומעצורים.
לפלישתים יש תפקיד בחיים - לסתום את הבארות שחפרו אברהם ויצחק. כאשר אדם מלא בתחושת סתמיות וריקנות בחיים הוא סותם בציניות בארות שחפרו אחרים, ומונע גם מעצמו מים חיים. הם רואים את ההצלחה של יצחק "ויקנאו אותו פלישתים". הרד"ק מסביר שהפלשתים אמרו ליצחק "גם לך גם לנו לא יהיה". או בלשונו של הרש"ר הירש "סתמו את הבארות בשמחה לאיד".
בהתאם לזאת יש עוד מאפיין של הפלישתים: הם נלחמים בלאומיות של עם ישראל. הפלישתים יכולים לסבול איכשהוא שהיהודים חיים באופן מבודד, מושפלים ומדוכאים; אולם כאשר היהודים הופכים לאומה חזקה עם F-35 - הקנאה מוציא אותם מדעתם: "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית" (שמואל יג, יט).
הפלשתינאים, שמכנים עצמם כך על שם הפלישתים הקדומים (למרות שכמובן אין שום קשר גנטי) מתמחים בסתימת בארות. הם יחריבו את חבל גרר - גוש קטיף - ויהפכו חקלאות פורחת לשממה. יביטו בהצלחה של מדינת ישראל ויוריקו מקנאה; הם עוד יסבירו בציניות שזה "מאבק נגד הכיבוש".
מול הפלישתים ניצב יצחק. הפלישתים מנסים לקחת את "אחותו", סותמים את הבארות ללא סיבה. ואז, בציניות מדהימה, אבימלך מלך פלישתים ואפיכול שר צבאו מספרים לו ש"עשינו עימך רק טוב". יצחק לא מתרגש מהם אלא חופר שוב את הבארות. הוא מתגבר ומקים מחדש את כל הישובים שהוחרבו בסתמיות.
לא פשוט לחפור בארות שסתמום פלישתים. בפעם הראשונה יצחק לא מצליח ולכן קוראים לבאר "עשק" מלשון עושק; בפעם השנייה הוא שוב לא מצליח ולכן קוראים לבאר "שטנה" מלשון שנאה; בפעם השלישית הוא מצליח וקורא לבאר "רחובות" מלשון הרחבת החיים - "כי אתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
פרשת תולדות התקבלה כשבת גוש קטיף. חבל ארץ פורח באזור גרר המקראית שהוחרב בסתמיות ובציניות. את החשבון הלאומי שילמנו כולנו בשמחת תורה תשפ"ד. את החשבון האישי נעשה בכך שננקה את עצמנו מן הפלישתיות. נחפור שוב את הבארות, נקרא להם בשמות שקראו להם אבותינו. עוד נשוב לגוש קטיף; עוד ירחיב ה' לנו; עוד נמצא באר מים חיים.