בפרשת ויצא אנו לומדים מה קורה כשבן אדם "יוצא" אל החיים. בחיים יש יש רמאים, יש מחדלים, ויש טיוחים. יעקב יוצא מבית אביו אל הלא-נודע, ומתמודד עם לבן הרמאי שמחליף את משכורתו שוב ושוב. לבן - לבן כלפי חוץ, אך צבוע מבפנים.
מה מחזיק את יעקב במהלך השנים הקשות הללו? חלום! "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה". חלום שמאפשר להמשיך להילחם. "מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו" - שאיפות כלפי מעלה וחלומות שהתנפצו על הקרקע; גיבורים שעלו לשמים על קידוש ה', ודור חדש שמופיע שלא ייתן לטייח.
כנגד כל הסיכויים, יעקב מצליח לבנות משהו: הצאן של יעקב אבינו מורכב בסופו של דבר מ"עֲקֻדִּים" (כבשים בצבע אחיד שהן "עקודות" וקשורות אליו) "נְקֻדִּים" (כבשים בעלי נקודות מצבעים שונים) "וּבְרֻדִּים" (כבשים עם כתמי צבע שיוצרים פסיפס אחיד כמו רסיסי ברד). מכל הפרטים, מכל הכישלונות, מכל הסיבוכים - נוצר בסוף משטח כללי שעליו ניתן לבנות; כלל, פרט וכלל.
כשאנחנו מתמודדים עם המחדלים, עם הכאב, עם הצורך להסתכל באמת במראה ולהתמודד מול הכישלונות - החלום הזה הוא שמחזיק אותנו. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". החלום שמאפשר לפצעים להחלים. ואז - "ויפרוץ האיש מאד מאד", "מאד" - דורשים חז"ל - אותיות אד"ם; רק כך בן אדם פורץ ומצליח, רק כך אומה פורצת ומנצחת.