מי שעקב מעט אחרי הקריירה הצבאית של רומן גופמן יגלה שהיא הייתה איטית ולא סוגה בשושנים. במובנים רבים - במקום בו נולד; במוסדות בהם למד; ביחידות בהן שירת; במקום בו הוא מתגורר; ובעיקר ברוח שהוא נושא - הוא התנהל הפוך מהרוח השולטת. אנשים מסוגו, כדוגמת דוד זיני, מתקדמים לאט, אבל בסוף מגיעים למקום שהם צריכים להגיע.
בפרשת וישלח נפגשים יעקב ועשיו. עשיו, שנקרא כך מפני שהוא נולד "עשוי" ומושלם בעיני עצמו, מאד ממהר ודוחק ביעקב "נסעה ונלכה". יעקב לעומתו נקרא על שם ה"עקב", איבר ההליכה הנמוך בגוף, מתבטא "ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה".
הרצון לקיצורי דרך מביא אנשים מסוימים למכור את נשמתם לעשיו - לוותר על הערכים עליהם גדלו, להתחנף לתרבות השולטת, לשמש כאידיוטים שימושיים - הכל מתוך התירוץ "להגיע לעמדת השפעה".
מה שהם לא מבינים שהם לא יגיעו אליה, וגם אם יגיעו - העמדה שעליה חלמו איבדה כבר ממשמעותה ברגע שהם זנחו את הערכים שבשמם יצאו למערכה. הם איבדו גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.
לעומתם יש את צאצאיו של יעקב אבינו שעוברים דרך ארוכה, לא מוותרים על שום דבר, ובסופה הם יכולים לומר "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות"; הם זכו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
בהצלחה לראש המוסד החדש, שבת שלום.