היום, י"ט כסליו, הוא יום מיוחד בהיסטוריה של עם ישראל. לפני שלושים שנה נפטר הרב משה צבי נריה זצ"ל, אבי "דור הכיפות הסרוגות"; האיש שהקים את בסיס החינוך של הציבור הדתי-לאומי.
מילותיו האחרונות היו "קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל".
המושג "חול" הוא דבר שאין לו ערך ומשמעות מצד עצמו אלא משמש כאמצעי לדבר אחר ש"יחול" עליו (כדוגמת חול הים שדורכים עליו). למשל, יהודי לא אמור לאכול למען האכילה עצמה אלא כאמצעי על מנת שיהיה לו כוח לעשיית דברים משמעותיים. ניתן גם לכנות את עולם ה"חול" כעולם החומר.
המושג "קודש" הוא דבר שיש לו ערך מצד עצמו ולא כאמצעי למשהו אחר (כדוגמת חפץ שאנו מקדישים ומייחדים רק לשימוש בית המקדש). יהודי לומד תורה ועושה מצוות לא כאמצעי להשגת כסף או כבוד אלא כפעולות בעלות קדושה ומשמעות מצד עצמן (זהו הרעיון של "הקידושין" - קשר שמתייחד בין בני הזוג ואינו אמצעי לקשרים עם אחרים). ניתן גם לכנות את עולם ה"קודש" כעולם הרוח.
המושג "קודש קודשים" הוא קודש שמופיע בחול; רוח שמופיעה בחומר, אין סוף שמופיע בסוף. פעולה של חול שמופיעה משמעות מצד עצמה. החלום של הרב נריה הוא על "קודש הקודשים" - מדינה, צבא, כלכלה וצרכיו הארציים של הפרט - שאינם רק אמצעי לעולם הרוח אלא יש להם ערך של קודש, בעלי ערך ומשמעות מצד עצמם. זוהי "קדושת ארץ ישראל" וזוהי "קדושת אהבת ישראל" - ממדים ארציים וחברתיים שמגלמים את "קדושת תורת ישראל". ניתן לכנות זאת בשלל מילים: תורה ועבודה, ציונות דתית, שמים וארץ.
ברור שהדרך שמובילה לקודש הקודשים היא דרך ארוכה בזמן שרבים מתפתים להישאר רק בעולם הקודש, ובזמן שעוד יותר רבים מתפתים להישאר רק בעולם החול; אבל דרכו של הרב נריה היא דרך ארוכה שהיא קצרה - בסוף כולם יגיעו לקודש הקודשים.