1. צר לי לבאס אתכם שבעת קוראיי הנאמנים, אך אין מנוס מלומר זאת: מערכת היחסים ביננו ובין 'עולם התרבות והבידור המסחרי' - מתפקדת היום (בעיקר) כפלסטר לפצע.
שוק הרגש המסחרי פרוץ מאוד ומטבע הדברים - יש מי שמנצל זאת ללא סנטימנטים בצורה כלשהי, גסה או עדינה. הכל מתרחש בנועם, על מצע פרסונה כלשהי ש'מחוברת' ל'קהל' ו'אוהבת את הקהל'.
לא יודע מה אתכם, מי שבאמת אוהב אותי לא מתעשר על חשבוני ומוציא ממני המון כסף מדי שנה רק כדי שאוכל 'לצרוך את התוכן שלו' ועל הדרך מנפנף במה שהשיג. לאהוב כסף, מחיאות כפיים, לייקים, כבוד וכוח - זה לא לאהוב אותי. להגיד לי בפומבי דברים שימשכו את ליבי האישי ולתזז אותי כ'קהל פעיל' כדי שאקנה משהו או אגביר 'מעורבות' - זה לא לאהוב אותי. זה להשתמש בי.
2. מספרים לי באוזניה שאנחנו צורכים תרבות וזה נפלא כי זה עוזר לנו להרגיש, להתרגש, לגעת במשהו שנמצא מעבר. הוא אשר אמרתי: פלסטר לפצע. אני אישית ממליץ לתת לפצע להתאוורר ולהתרפא מעצמו, אך סבור שזה בסדר גמור להשתמש בפלסטר אם אין בך אמונה שאתה יכול 'לסבול את הפצע החשוף'.
דא עקא, צריך לקרוא לעניין בשמו: פלסטר. כי בעולם מתוקן היינו למדים להתרגש בעצמנו מהחיים עצמם ומכל היופי שהם מכילים; מהטבע, מסביבתנו, משפחתנו, מבני אדם, ידידים, חברים, זרים, היינו מסתקרנים מכל אינספור האפשרויות המרתקות והפתוחות היום (בחינם!) בשלל תחומי החיים. זה שאנחנו צריכים מסך\הופעה\פרסונה אותנטית (לכאורה) שתגרום לנו להרגיש משהו ו'תעורר בנו השראה' - זה עצוב. מאוד. כאילו התייאשנו מעולמנו האישי ומהאנשים האמיתיים שאנחנו מכירים ובאופן כללי, ממה שיש לעולם הטבעי לספק לנו עד שבלי פרסונה חיצונית שתעניק לנו שואו על גבי מסך או תפאורה כלשהי - חיינו אינם חיים.
מילא היינו מודים בפה מלא שמדובר בפלסטר. הדרך לקילוף הפלסטר הייתה מתרחשת מתישהו והיינו מתעוררים ומנסים להתחבר לעצמנו. עושים מאמץ. נלחמים לחיות. להכיר את עצמנו. אבל במצב הנוכחי, אנחנו תקועים בלופ רגשי נטול מעצורים ומוצף פרסונות העושות את תפקידן במגוון תחומים. ממוזיקה ועד אוכל. אנחנו מוכנים לשלם מעיינות כסף וים זמן רק כדי שיעניקו לנו את מה שקשה לנו להשיג בעצמנו; תובנות, רגשות, רגישות, התבוננות, עניין, סקרנות, עידוד, נחמה.
3. חייב לומר שאיני מכליל איש כי רק היושב בשמים בוחן את הלב וגם איני מכוון לפרסונה ספציפית אלא לתופעה מצערת. כן, לפעמים זה שקוף מאוד שמה שמעניין את החבר'ה זה לשמור על כבודם המדומיין, להתעשר על חשבון הציבור ואחרי שהתעשרו - לצבור הון. כמה? כמה שיותר. עם זה מתעסקים, ריבונו של עולם, כשיש לך ביד כל כך הרבה אפשרויות נדירות?! נכון, לפעמים מזדחלת נדיבות ציבורית או רגעי חסד מרגשים והקהל מריע. מיישר קו. קם על רגליו. 'מרים' ל'פרסונה' ש'עשתה מעשה טוב'. אני אוהב את זה. במיוחד בתקופות קשות רואים את החבר'ה נרתמים להרים את המורל. אך עם כל היופי הזה, צריך להבין; חברים, אנחנו לא מגדירים את הסיפור נכון ורחוקים מהאמת. הסיבוב - הוא בדרך כלל עלינו, צרכני התרבות, התוכן, הבידור הנשלטים בלי משים בסיפוריהם ויצירותיהם של שלל מהונדסים אותנטיים פחות או יותר המרוכזים בעצמם ורוצים אותנו כ'קהל' ותו לא.
4. הקטע העצוב יותר בסיפור הוא שיש לפרסונות כוח כל כך גדול והשפעה. הם יכולים ויכולות לגאול את העם. לפתוח מפעלי חיים כבירים שיכוונו את הנוער למקומות טובים, למשל. הם יכולים, תיאורטית, להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חשובים מאוד ו'לחפור עליהם' כמו שאף אחד לא יכול. דא עקא, שהם לא מאמינים שהם קרוצים מהחומר הזה של 'מתקני עולם' מעבר ל'מקצוע'. "תרמנו כבר", הם כביכול אומרים, בתום לב. הם לא אשמים שהם כאן בשביל עצמם, לפני הכל. הם מתנהלים ומנוהלים כמו כל אדם גלובלי עלי אדמות השבוי במכמני רצונותיו המתחדשים ע"פ מעמדו. הרצון לעוד ועוד לא ממלא אותם, אז הם רוצים עוד. מטבע הדברים, הלופ הזה בו הם אזוקים בשבי של עצמם - מייצר בעיות. האמת, כואב לי עליהם לא פחות ממה שכואב לי עלינו. האם זה סיפור קלאסי של 'אללה נותן אגוזים למי שאין לו שיניים'?
"אבא עם אלוקים" - סרט ההמשך של גדליה ל"רווק עם אלוקים" יצא לאחרונה. מוזמנים לצפות