איזה נס גדול זה כשהאהבה דופקת בדלת. הרגע שבו יש כימיה, רצון, השתוקקות, אמונה והרגשה שמישהו רואה אותך באמת. ברגע אחד הכל משתנה לטובה; האהבה מחבקת, והשמחה, החיוניות והנוכחות חוזרים לחיים.
הרווקות, העצבות, הבדידות וה"שקיפות" נמסות ברגע הזה, ואור גדול נכנס לחיים. כולנו רוצים להגיע לשם, אבל למעשה הנס כמעט אף פעם לא מתחיל במישהו אחר, ולא ברגע חיצוני דרמטי. הוא מתחיל הרבה קודם, בשקט, בפנים - בדרך שבה אנו רואים את עצמנו ומסתובבים בעולם. כאשר אדם מסתובב בעולם במבט חסר, הממוקד בתדמית שלו ולא בערך האמיתי שלו, הוא למעשה מרחיק את הנס ממנו.
כל אחד נושא בתוכו סיפור פנימי. לא הסיפור שהוא מספר לאחרים, אלא זה שמתנגן מאחורי הקלעים: מי אני, כמה אני שווה, ועד כמה מותר לי לרצות אהבה, קרבה ושייכות. הסיפור הזה נקרא "תדמית". התדמית אינה מי שאנחנו באמת; היא אוסף של מסקנות, חוויות עבר, מבטים שספגנו, משפטים שנאמרו לנו ואמונות שגיבשנו על עצמנו לאורך השנים. מתוך התדמית הזו אנחנו יוצאים לעולם, וגם לדייטים, אך הדבר יוצר פער מרכזי וכואב בינה לבין ה"ערך".
ערך הוא מי שאנחנו באמת - האנושיות, הרגישות, היכולות, העומק והאור שבנו. זה מה שקיים בנו באופן טבעי, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לו. לעומת זאת, התדמית היא מה שלמדנו להאמין על עצמנו: איך "מותר" לנו להיראות, מה אחרים מצפים מאיתנו, ומה אנחנו חוששים שיקרה אם נחשף באמת.
כאשר אדם מסתובב בעולם ממבט חסר על התדמית ולא מתוך הערך האמיתי והאיכותי שלו, משהו בו מצטמצם ומרחיק. הוא מסתיר חלקים אמיתיים מעצמו, מנסה להיראות בדרך מסוימת ומתאמץ להרשים. בעת יצירת קשר ובדייטים זה בולט במיוחד: הרצון להרשים גובר על הנוכחות האמיתית, הפחד לטעות מגביל את החופש להיות, והאמת הפנימית נשארת חבויה. הבעיה היא שכאשר הערך הפנימי אינו מואר, הוא אינו נתפס על ידי אחרים.
זוגיות אינה נוצרת מתיקון עצמי מתמיד, ולא מניסיון להיות גרסה "משופרת" או ראויה יותר. היא נוצרת מהסכמה לראות. לראות את עצמנו באמת, בלי להילחם במה שיש. כשאנחנו מסתובבים בעולם עם תדמית מצומצמת או שלילית, אנחנו לא מאפשרים לאור שלנו לצאת החוצה, וכשאין אור - אין משיכה. לא משיכה רגשית, לא משיכה אנרגטית, ולא משיכה של ניסים.
משיכת ניסים אינה מקרית. היא תוצר של התדר הפנימי שלנו, של הדרך שבה אנו מחזיקים את עצמנו בעולם. כשאנחנו מתחילים ללכת מתוך הערך ולא מתוך התדמית, משהו פנימי משתנה: המבט מתרכך, הדיבור מפסיק להתאמץ, הגוף נרגע והלב נפתח. ואז, גם המציאות מגיבה. אנשים מדויקים מופיעים, המפגשים מרגישים טבעיים יותר, והזדמנויות נפתחות בלי מאבק. לא כי קרה קסם חיצוני, אלא משום שהאור הפנימי קיבל מקום והתחיל להאיר.
חשוב לדייק שהתדמית שלנו חשובה ואין צורך להעלים אותה, אלא להאיר אותה. כשהאור חוזר לערך, הזוגיות כבר לא משהו שצריך לרדוף אחריו, אלא משהו שנמשך בטבעיות, כמו נס קטן שמתחיל מבפנים.
ימי החנוכה מלמדים אותנו שנס לא חייב להיות "אור גדול", שלמות או ביטחון מוחלט ברגע הראשון. החג מתחיל בנר אחד קטן - נר של הסכמה. הסכמה להפסיק להילחם בתדמית ולהתחיל להאיר את הערך. הנס של חנוכה לא היה בכמות השמן, אלא בהחלטה להדליק ולהאמין, גם כשלא היה ברור אם זה יספיק.
כך גם אצלנו: ברגע שאדם מפסיק להמתין שמישהו יבחר בו ומתחיל לבחור בעצמו, האור כבר לא תלוי באחר. כל עוד אנחנו מחכים שמישהו ידליק את האור שבנו, החיים נשארים בהמתנה, וכשאנו חיים בהמתנה - גם הזוגיות מחכה. אבל ברגע שמדליקים בתוכנו נר קטן של הרגשת ראיות, אמון עצמי והסכמה להיראות כפי שאנחנו באמת, משהו במציאות זז לכיוננו. האור הזה מורגש, לא כאמירה ולא כהצהרה, אלא כנוכחות, והוא מושך אליו חיים, קשרים ואהבה.
שיהיה חנוכה שמח, שיהיו בו הרבה ניסים ופתיחת דלתות לזוגיות אמיתית!
שירלי והל היא מומחית ביצירה ובניית זוגיות, מאמנת גוף ונפש, ומנבחרת המאמנים של פרויקט 252.
עדיין לא חברים בפרויקט 252? כאן מצטרפים >>