בימים אלה, של מחלוקות קשות, טוב להתרפק על מורשתו של ראש הממשלה השלישי לוי אשכול, מנהיג של קירוב לבבות, חכמה יהודית, פשרות, שידע לכבד יריבים פוליטיים. מבחינה זו היה היפוכו של קודמו, דוד בן-גוריון, נוקם ונוטר, אשר טבע את הסיסמה "בלי חרות ומק'י".
אשכול שמלאו 130 שנה להולדתו, נכנס לנעליו של בן גוריון ב-1963 וכיהן עד למותו ב-1969. תקופה רבת אירועים ובראשם כמובן מלחמת ששת הימים, שהביאה את אחדות ירושלים. במקביל כיהן כנשיא המדינה זלמן שזר, והשניים שהיו בהרבה מובנים דומים במזגם, הביאו רוח חדשה למדינה, רוח של כיבוד היריב הפוליטי, של אחדות ודבקות במסורת היהודית.
האירוע הממחיש זאת יותר מכל הוא החלטת הממשלה להורות על העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, המנהיג הרוויזיוניסטית, שהלך לעולמו במדינת ניו-יורק באוגוסט 1940 ונטמן במחנה בית"ר שם. כשנפטר, והוא בן פחות מ-60, כתב עליו שזר ב"דבר" שהוא אז עורכו: "נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל".
ז'בוטינסקי השאיר אחריו צוואה: "רצוני שיקברוני או ישרפו את גופתי (אחת היא לי) במקום שימצאני המוות. ואת עצמותי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ ישראל". מאחורי נוסח זה מסתתרת האמונה הבלתי מעורערת של כותבה, שמדינה יהודית שלמענה לחם כל ימיו, קום תקום.
כבר בשנים הראשונות למדינה הופעלו מכל הכיוונים, מכל הזרמים הפוליטיים, מהארץ ומהעולם, לחצים על ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון לממש את צוואת יריבו הגדול. בין הפונים גם הנשיא השני יצחק בן צבי.ראש הממשלה השיבו: "איני רואה כל טעם בהעלאת עצמות של מתים, אשר היו כל הזמן בגולה... כלום ליהודים מתים אנו זקוקים? ינוחו כל טובי עמנו באשר הם - כל עוד מיליוני יהודים חיים בגולה".
ב-16 ביוני 1963 התפטר בן גוריון סופית מתפקיד ראש הממשלה. בתאריך זה בדיוק לפני 30 שנה, נרצח חיים ארלוזורוב. שר האוצר לוי אשכול נכנס לנעליו של בן-גוריון. תוך זמן קצר הורגש שינוי באווירה הפוליטית במדינה. את ראש הממשלה הראשון, הנוקם והנוטר, החליף מנהיג חם, איש של פשרות, ואהבת האדם.
הפעם הפנייה אל ראש הממשלה באה מראש האופוזיציה, ח"כ מנחם בגין. בשיחתם ב-2 במרץ 1964, ביקש אשכול לראות תחילה את הצוואה, וכבר למחרת העביר לו בגין שהעתק שלה נשמר במכון ז'בוטינסקי.
עתה החל מירוץ שיכנוע בתוך הממשלה, שרבים משריה התנגדו למהלך. אבל אשכול היה נחוש: "היות והצוואה מטילה על המשפחה לא לעשות את זה בלי החלטת הממשלה, הממשלה נענית לבקשה".
פרופ' ערי ז'בוטינסקי, בנו יחידו של ראש בית"ר, לא התרצה. הוא טען באוזני ראש הממשלה, כי בהחלטת הממשלה כמות שהיא אין מתן הוראה כפי שהמנוח בצוואתו, והציג עוד בקשות, ביניהן טקס צבאי וש"הגופה תגיע ארצה באניית מלחמה"... אשכול הגיב במשפט אשכולי מובהק: "יש דברים שלא צריך להעלות, מוטב לי שאתה לא תרצה, ואני לא אצטרך להגיד לא".
בהלוויה המפוארת שאירגנה תנועת החרות, כשמסע הארון עובר ברחבי המדינה, עד הגיעו להר הרצל, חלק הנשיא זלמן שזר כבוד אחרון לז'בוטינסקי, לצד ותיקי בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי, ראשי תנועת החרות ואלפי איש. זה הנשיא שביכה את "ניפוץ הכינור".
ראש הממשלה אשכול לא השתתף בהלוויה. הוא היה במסע מדיני בצרפת. רצה הגורל והיה זה בעת שהארון היה בדרכו מניו-יורק לישראל, בעת נחיתת הביניים בפאריז. לוי אשכול הגיע במיוחד ל"אורלי", לחלוק כבוד למנהיג הציוני.
פרשת העלאת עצמות ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני, סופר ומשורר דגול, איש אשכולות, אבי הצבאיות העברית ואבי רעיון מדינת הרווחה - מלמדת גם על אופיים השונה של שני מנהיגי מפא"י-העבודה. בן גוריון הנוטר והלא-מתפשר, החושש מיריבו הרוויזיוניסטי גם 24 שנה לאחר מותו, ולעומתו אשכול נעים ההליכות, המתון, מחפש הפשרות ולא מריבות, החכם והיודע להעריך יריב פוליטי משכמו ומעלה. אוזנו היתה כרויה לרחשי הציבור הרחב.
גם ההוראה האמיצה שנתן, בניגוד לדעת קודמו, מציבה אותו כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שלנו. בתקופתו התרככו היריבויות ההיסטוריות בין שני המחנות. בזכותו תם עידן "בלי חירות ומק"י". ההוראה להעלאת עצמות ז'בוטינסקי, איפשרה גם את הקמת ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים, חיזקה את רוח העם והלוחמים בשלוש החזיתות ותרמה לניצחון הגדול.