1. שורש המחלוקות והריבים יונק ממקור אחד פשוט: אתה יודע משהו שהצד השני לא יודע. זה הכל. השורש הזה משותף למחלוקות ומריבות אישיות, חברתיות, ארציות ועולמיות.
ידיעת האמת שלך מול הצד השני שפשוט לא יודע מהי 'האמת הנכונה'. שהלא אם רק היה יודע מהי האמת כפי שאתה יודע - דעתו 'הלא נכונה' הייתה משתנה ובהמשך הדרך היה סיכוי שגם מעשיו יסתנכרנו לפי האמת הפנימית שהתוודע אליה. אבל עכשיו - הוא לא יודע ואי הידיעה הזאת מייצרת בך אש. אך גם הצד השני - בטוח שאתה פשוט לא יודע את האמת הנכונה.
אם רק תדע אותה - מאזן המחלוקת ישתנה. בינתיים, כל צד תקוע עם 'הראש בקיר' ומכאן צומחות התבטאויות מעליבות שמסבירות 'מהי האמת' לקהל מהנהן - במקום לינוק ממקור אחר לגמרי שיצמיח שינוי אמיתי. המקור הזה זמין כמעט בכל מחלוקת ישראלית וקוראים לו: 'חמלה'. לא משתמשים בה אך ורק מול 'רשעים גמורים', אויבים אכזרים. כל מחלוקת אחרת - מוכרחת את אלמנט החמלה. אפילו אם מביטים על האינטרסים - חמלה היא עניין בסיסי מאוד שמאפשר להשיג אותם.
2. כשאתה חומל על מישהו שלא מתנהל 'כפי האמת ע"פ דעתך המגובשת' - זה לא משנה עד כמה מתסכל אותך רגשית שהוא 'אוחז בדרך שאינה אמיתית לדעתך'. אתה פושט חומל עליו שהוא עדיין לא יודע את מה שאתה יודע. זה התדר, לפני הכל. מקסימום אתה מנסה להסביר לו את 'האמת' בנועם אפוף חמלה. זאת הדרך היחידה שיש לך מולו. רק ככה יש סיכוי שאולי דעתו תשתנה, מתישהו. כל דרך קיצור אחרת, גם אם היא מפתה מאוד ותציג לכאורה 'תוצאות שטחיות בשטח' - אינה הדרך (שוב, למעט 'רשעים גמורים' שזה ממש לא הסיפור הישראלי שלנו).
3. ללא אלמנט החמלה הנפילה לבור ההתנשאות היא מובנית גם אתה מחזיק מעצמך 'איש אמת וצדק בלבד'. ללא חמלה, אי אפשר שלא לשמוע כיצד אתה מטיח בצד השני - בלי מילים מפורשות את הדבר הקשה ביותר: שהוא נטול אמת. חי בשקר. זה לא נעים והרבה מעבר לכך - לא מועיל ומוציא אותך אדם מתנשא, בקול רם. יש הסכמה גורפת שהתנשאות פומבית היא מגוחכת למדי - ואלו הצלילים הסמויים ששומעים במחלוקות. התנשאות היא תצוגת תכלית עמוסה צדק חיצוני אך בתוכה טמונה חוסר משמעות, כי ביסודה היא לא מביאה ברכה ואינה מקדמת אפילו את האינטרסים של המתנשא (!). לכן היא מגוחכת כל כך. למרבה האבסורד, בעלי המחלוקת טוענים, לפעמים, שהצד השני 'מתנשא'. זה לא חדש. 'ומדוע תתנשאו?' נאמר מזמן ע"י קרח ועדתו ושם התברר במהירות מי הצודק. המתנשא מטעה; הוא טוען שהצד השני מתנשא, בזמן שהוא מדבר בבוטות נטולת חמלה כלפי הצד השני. יש מקום לדיון נעים עם גבולות שפה. חריפות - מעידה על הדובר שהוא הוא בלבד 'בעל המחלוקת'. דמיינו כל מחלוקת; מקרח ועד אלו האקטואליות מתערבות במחשבות חמלה על הצד השני ותראו איך כבמטה קסם הכל נשמע אחרת.
4. כל אדם עם טיפת חשיבה מבין שמיותר לחלוטין לטעון טענות על ילד שלא יודע משהו, במובן העמוק של הידיעה המובילה לידי שינויי המעשים. חשוב לזכור: גם 'ידיעה', בעומקה, כוללת הפנמת אמיתה כלשהי והתהליך לוקח זמן. ילדים מלמדים אותנו, שלמימד הזמן יש ערך עצום גם אם אין לנו סבלנות אליו ואנחנו רוצים שינוי מיידי 'כאן ועכשיו'. לדוגמה: הם יודעים שאסור לדרוך על הספה עם נעליים מלוכלכות ובכל זאת ממשיכים לעשות זאת, למרות שאמרנו להם 'מאה פעם', בטון נחרץ, להימנע מזה. הצעקות לא באמת עוזרות להפנמה מהירה יותר של תהליכי ידיעה איטיים המובילים, אולי, למעשה בפועל (אם האדם אמיתי עם עצמו וזאת שאלה אישית לכל אדם שנחשף ל'אמת'). באופן מסוים, גם מבוגרים שגדלו על מה שלדעתך 'אינו האמת' - הם מעין ילדים. לוקח להם זמן רב לבצע את מה שהם 'יודעים' גם אם כבר 'יודעים'. במחלוקת רבות, למעשה, אנחנו בסך הכל קובלים על חוסר המודעות של הצד השני ל'אמת'. אם נזכור כל הזמן שחוסר מודעות (ע"פ דעתנו) אינו חטא - נצליח להביט על פערי דעות במבט חומל. הדרך ללימוד מודעות - ארוכה, אך יש בה תקווה. לצידה רצה הדרך למחלוקת שיש בה הרבה רעש אך היא לא מובילה לשום מקום. אפילו להיפך.
"אבא עם אלוקים" - סרט ההמשך של גדליה ל"רווק עם אלוקים" יצא לאחרונה. מוזמנים לצפות.