בסופו של כל מאבק פנימי בעם ישראל, יש רגע שבו אנחנו חייבים להפסיק להתנכר זה אל זה, ולזכור שאנחנו אחים. עם כל ההבדלים בינינו, אנחנו אחים ויש לנו דרך משותפת להמשיך בה יחד.
בפרשת ויגש הדבר קורה ברגע המכונן שבו אומר יוסף: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה, ג), אבל התפנית המביאה אל הרגע הזה, היא הצעד שעושה יהודה בפתיחת הפרשה "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (מד, יח) והנכונות שלו לממש את ערבותו כלפי אביו ולהישאר כעבד במקום בנימין: "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (בראשית מד, לג-לד).
זהו לב נאומו של יהודה, אך אבני היסוד המרכיבות אותו, חשובות ללימוד ולעיון. אחת מהן היא תיאור הקשר הרגשי העמוק של יעקב ובנימין, בעקבות פטירתה של רחל והיעלמותו של יוסף: "יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (מד, כ), "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (מד, ל).
בתוך דבריו אומר יהודה: "לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת" (בראשית מד, כב). יש מפרשים (רשב"ם, אבן עזרא בגירסה שהיתה לפני הרמב"ן, אך בא"ע לפנינו כתב שאפר לפרש כך או כך), המסבירים כי "ומת" מתייחס ליעקב, שימות מרוב צער על הניתוק, כמו שכתוב בפירוש בהמשך "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (מד, לא). אך רוב המפרשים מבינים כי הכוונה היא שבנימין הוא שימות כתוצאה מהניתוק, כפי שאומר יהודה בהמשך "וְקָרָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ" (בראשית מב, לח).
מדוע עלול בנימין למות בדרך? על דרך הפשט, בגלל הקשר המיוחד אל יעקב, תמיד נמנעו מלקחת את בנימין למקומות רחוקים, ועל כן בנימין הוא "ילד של בית" שאינו רגיל בתלאות הדרכים. רש"י (על פס' כט) מביא את המדרש המסביר כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. אך רש"י (על פס' כב) מביא פירוש נוסף: "לפי שאמו מתה בדרך". כאן עולה התמיהה: מהו הקשר בין מותה של רחל לסיכוייו של בנימין לשרוד את הדרך? האם מדובר ח"ו בעניין גנטי הגורם לכך שכפי שהאם מתה בדרך כך נגזר גם על הבן למות בדרך? מדוע אם כן חשוב לרש"י להזכיר זאת בנאומו של יהודה? עוד מביא רש"י (על פס' כט) מדרש נוסף הקושר את הדברים אל חסרונה של רחל: "עכשיו כשהוא אצלי אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו. ואם ימות זה - דומה עלי ששלושתן מתו ביום אחד".
התשובה טמונה בכוחה של רחל. כפי שנלמד בפרשה הבאה (מח, ז, וברש"י שם), רחל אמנו היא הכוח המתפלל על עם ישראל בדרך. היא נקברה בדרך על פי הוראתו של הקב"ה, כדי שתתפלל על עם ישראל בכל דרכיו.. המהר"ל בחיבורו 'נצח ישראל' (פרק א) מגדיר את רחל כ'כוח המקבץ'. זהו הכוח הפנימי בעם ישראל השואף תמיד לאחדות, ולכן, מטבע הדברים, היא המתפללת על שובם של הבנים מכל הדרכים. יעקב אבינו רצה מלכתחילה להקים בית מאוחד מכוח אהבתו אל רחל. כיוון הקב"ה את הדברים כך שנכנסו את המשפחה גם לאה ואחריה השפחות, והקימו את שנים עשר השבטים.
אך רחל, על פי המהר"ל, נותרה נקודת האחדות המהותית. יהודה מזכיר את רחל דווקא עכשיו, כאשר הפילוג עומד באוויר. לאחר עשרים ושתיים שנה שבהן יוסף נעדר, האחים עומדים שוב בפני סכנה של קריעת בנימין מהם. יהודה מבקש לומר ליוסף: אנחנו פועלים מכוחו של יעקב אבינו, אביהם של כל ישראל, ומכוחה של רחל, המבטאת את הכוח המקבץ, שתמיד יחבר את האומה. בנימין הוא מה שנותר ליעקב אבינו ולנו מאותו הכוח המקבץ, ולכן אי אפשר להפריד אותו. כוחה של רחל נוכח באוויר, ומביא את יוסף להתוודע אל אחיו.
אנחנו נמצאים כעת לאחר תקופה של מלחמה קשה, שנחתה עלינו אחרי ימים לא קלים של פירוד ומתח בינינו. המלחמה מתקרבת אל סיומה, החלל האחרון עדיין לא שב אלינו, והחמאס עדיין אוחז בנשק, אבל אנחנו מתקרבים אל השלמת המלאכה בעזרת ה' בקרוב. ועם זאת, התחושה הקשה של הפירוד עדיין לא נעלמה, ואפשר עדיין לחוש אותה באוויר.
הציבור בישראל משווע לאחדות; כולם מרגישים שצריך לקום ולומר "אני יוסף אחיכם" לעשות צעד קדימה ולהזכיר זה לזה שהכוח הפנימי המאחד אותנו חזק יותר מכל המחלוקות. מותר להעביר ביקורת ואף לומר דברים כואבים, כפי שעשה יוסף כשאמר "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מה, ד). לא צריך לטייח את המחלוקות או להסתיר את הוויכוחים הפנימיים, אך בסופו של דבר, מה שחייב לעמוד בחלל האוויר הוא הידיעה שאנו אחים, ושכל הוויכוחים נובעים מן הצורף המשותף לבנות את השלבים הבאים בדרכנו המשותפת.
עם ישראל מצפה ממנהיגיו ומאנשי התקשורת לתת ביטוי לקול הזה, ולא רק לקול המפלג שתמיד קל יותר להשמיע. הדבר נמצא בידינו והוא בנפשנו. הקריאה "אני יוסף אחיכם" צריכה להדהד וללוות אותנו בכל צעד, מתוך הבנה שהכוח המקבץ של האומה הוא אחד מאבני היסוד של קיומנו. אנו מתפללים אל הקב"ה שיסייע לנו בכך, ונזכה כולנו להרגיש כי המשפחה שוב מאוחדת, וכולנו פועלים שוב ביחד למלא את שליחותנו האלוקית.