לקראת סוף שנה לועזית מתמלאים כלי התקשורת בסיכומים שונים שמנסים לכמת ולקמט את מה שהשגנו השנה - מי הרוויח הכי הרבה כסף; מי התמנה לתפקיד הכי בכיר ומי קיבל הכי הרבה לייקים.
בפרשת ויגש מופיעה לראשונה דמות מסתורית בשם שרח (סרח) בת אשר. היא מוזכרת פעמיים בתורה: בפרשתנו, ברשימת היורדים למצרים; ולאחר מכן במפקד בפרשת פנחס מאות שנים מאוחר יותר.
סרח היא דמות שהתורה מדגישה שחייה התפרסו לאורך תקופות שונות. חז"ל מותחים זאת יותר ומספרים שהיא זו שבישרה ליעקב שיוסף חי; היא אישרה לבני ישראל שמשה הוא הגואל האמיתי דרך הסימן "פקוד פקדתי"; היא גם זו שהובילה אותו לגילוי ארון יוסף; בהמשך מופיעה גם בימי דוד כ"אשה חכמה" שנותנת עצות ליואב בן צרויה; ולקינוח גם נכללת ברשימת האנשים ש"נכנסו בחייהם לגן עדן". בסרח בת אשר הנצחיות מופיעה באקסטרים: אישה אחת מחזיקה את כל המסורת; הנשמה היהודית מייצרת המשכיות שמנצחת את הזמן.
מבחינת התפיסה הרגילה, החיים הם העיקר והנצחיות היא תוספת. סרח מציגה גישה הפוכה: החיים הפיזיים הם רק "סרח" עודף זמני, והנצחיות היא העיקר. גם במשכן היה "סרח עודף", יריעת בד שנשרכה מאחור. העיקר הוא הנצח, הסיפור הגדול של האומה שזורם מתחת לפני השטח.
סרח ידעה שיגיעו ימים שבהם נחשוב שהחיים שלנו הם כל הסיפור. סרח ידעה שיגיעו דורות שבהם נמדוד הכל במספרים - כמה שנים חיינו, כמה השגנו, כמה הספקנו; היא יודעת שיהיו תקופות שבהן נשכח שיש משהו מעבר לזמן הזה אבל אז נקרא את פרשת ויגש ואז ניגש לעולם הנצח.