הבחירות בעם ישראל מתקרבות וזאת ההזדמנות לצייר לעצמנו דמות של מנהיג אותו היינו רוצים לראות מוביל את עם ישראל.
במאמר זה נעקוב מעט אחרי המנהיג ב'הא הידיעה' - יהודה. יהודה שבברכות יעקב לבניו ובברכת משה לשבטי ישראל מוכתר בכתר מלוכה.
התלמוד הירושלמי (יבמות ח, ג) לוקח פסוק מדברי הימים (דברי הימים א, ח, ח) שהוא מעין כתב חידה: 'ושחרים הוליד בשדה מואב מן שלחו אתם חושים ואת בערא נשיו' ומפרש אותו. שחרים זה בועז שהיה משוחרר מן העוונות הוליד מרות המואביה שבאה משדי מואב. מן שלחו אותם חושים הכוונה היא שבועז היה משבט יהודה שנאמר: 'ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה' (בראשית מו, כח).
יהודה הוא שבט השליחות. אם יהודה הוא המלך, הרי הלימוד כאן הוא שמלך חייב בראש ובראשונה לפעול מתוך תחושה עמוקה של שליחות. אבוי לנו אם המנהיג יעדיף את האינטרס הפרטי שלו על פני שליחותו הציבורית. הדברים משתלבים עם התכונה הכל כך בולטת של יהודה תכונת הערבות. מנהיג חייב להיות בעל תחושה עמוקה של ערבות שהכוונה היא גם לשלם מחירים (יהודה הציע את עצמו לעבד במקום בנימין) כדי לפעול למען הציבור.
תפקידי המנהיג
כאשר עם ישראל בימי שמואל מבקש מלך הוא בעצם מגדיר את תפקידי המלך (שמואל א, ח, כ): 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו'.
למלך ישנם שני תפקידים מרכזיים. התפקיד האחד הוא לדאוג למוסדות תורה ומשפט.
אמנם בפשטות לא מובא שהמלך צריך לדאוג למוסדות תורה, אולם רש"י בפרשת ויגש על הפסוק: 'ואת יהודה שלח לפניו גשנה' מסביר שיעקב שלח את יהודה לגושן כדי לייסד בית מדרש. את היסוד הזה לדאוג לצד הרוחני בעם ישראל, כיוון שצד הרוחני הוא זה שנותן עומק כיוון ומשמעות למדינה, אנו פוגשים אצל דוד המלך. הירושלמי (סנהדרין י, ב) מספר שכאשר דוד המלך רצה להעלות את ארון ה' לירושלים, הוא מינה 90 אלף רבנים. אם הארון הוא סמל למרכזיות התורה, הרי בפועל צריכים למנות רבנים שיפעלו להגברת האנרגיות הרוחניות בעם ישראל.
מקור נוסף לתפקידו זה של המלך הוא הסיפור על דוד המלך (ירושלמי ברכות א, א) שכאשר הוא קם משנתו בחצות לילה הוא העיר את ראשי הישיבות, ובמילים אחרות הוא דחף קדימה את מערכת התורה והחינוך של עם ישראל.
המנהיג אחראי כמובן על מערכת משפט ראויה לשמה. ידועה הגמרא (ראש השנה כה, ב) הקובעת ששקל הכתוב את שופטי ישראל גדעון, יפתח ושמשון כמו שלשת גדולי עולם משה, אהרן ושמואל (לומר לך שכל מנהיג בדורו יש לו את החשיבות המיוחדת של מנהיג). התלמוד הירושלמי (ראש השנה ב, ח) מסביר שלא מדובר על סמכות המנהיג אלא שחשיבות המנהיג נקבעת בגלל בתי הדין הראויים שהוא ייסד.
מובן שגם המנהיג אחראי על נושא מלחמות ישראל והדברים כבר נרמזים בתחילת ספר שופטים (א- ב) כאשר הקב"ה אומר לעם ישראל שיהודה הוא זה שיעלה ראשון להילחם בכנעני.
מה לומדים מיהודה
מקורות רבים מצביעים על כך שיהודה זכה למלכות על כך שידע להודות בטעות שעשה בפרשת תמר. כאשר תמר מבקשת מיהודה להכיר למי החותמת והפתילים והמטה, אזי יהודה מודה בטעותו ואומר שתמר צדקה ממנו.
נשים לב שיהודה מודה ששגה בכך שלא קיים את הבטחתו לתת את תמר לשלה בנו.
פרשת יהודה ותמר מלמדת אותנו שני יסודות מרכזיים בדמות המלכות.
הדבר הראשון הוא שמנהיג חייב להודות בטעות. דומה שלא מקובל להציב מנהיג שאף פעם לא לקח אחריות על איזו שהיא טעות שעשה.
הדבר השני הוא שמנהיג חייב לקיים את מה שהוא מבטיח. עם ישראל מחכה בכיליון עיניים למנהיג שלא יודע לשקר, למנהיג שאצלו מילה זו מילה.
כמובן שנראה רחוק שאפשר להגיע לעמדת הנהגה ללא תחבולות פוליטיות, ולכן העומד בראש צריך לדעת להשתמש בכלים מסוימים הדרושים להצלחתו, אולם כל זה לא סותר את שאיפתו של עם ישראל שמי שיוביל אותו יהיה לא רק פוליטיקאי, אלא בעיקר מנהיג.