לא במקרה אנו מציינים שלוש שנים לפטירת הרב דרוקמן זצ"ל סביב פרשת "ויחי". גם בעת כתיבת שורות אלו, בט' טבת (יום פטירתו של עזרא הסופר, התלמיד חכם הראשון של עם ישראל) התבשרנו על פטירתו של הרב מנחם בן יעקב זצ"ל.
הוא היה דמות פחות ידועה מהרב דרוקמן אולם היה אחד מגדולי למדני התלמוד בישיבות הדתיות לאומיות; שגם אני זכיתי ללמוד אצלו מספר שנים.
בפרשה, בה מתואר מותו של יעקב אבינו, דורשים חז"ל: "יעקב אבינו לא מת - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"; כאשר אדם מותיר חותם וזרע בעולם - בנים, תלמידים והשפעה - הוא ממשיך לחיות עימנו. עזרא הסופר, הרב דרוקמן והרב בן יעקב לא מתו! הזוהר הקדוש מתבטא ש"צדיקיא איתנהו בתר חייהון יתיר מבחייהון" (צדיקים קיימים אחרי חייהם יותר מבחייהם). בעת שהנשמה מצויה בגוף באופן טבעי היא מוגבלת בהשפעתה, ישנם כאלה שמתנגדים לה; לעומת זאת, בעת שהגוף מסתלק - ההשפעה הרוחנית הולכת ומתפשטת יותר ויותר. כאשר לומדים את תורתו של הצדיק וממשיכים את דרכו - "שפתותיו מדובבות בקבר".
הבעיה היא שכלפי חוץ קשה להבחין כיצד תימשך הדרך של אותם צדיקים. המציאות הולכת לכאורה מדחי אל דחי. למרות שניתן להתנחם עדיין בגדולים שחיים עימנו, לא ניתן להימלט מן התחושה של ירידת הדורות. מנהיגי הציבור שלנו אט אט מסתלקים מעמנו - הרב דרוקמן, הרב שטרנברג, הרב צוקרמן, הרב ליכטנשטיין; והרשימה מתארכת לדור ההנהגה הקודם - הרב שפירא והרב מרדכי אליהו; ומשם לרב צבי יהודה ולרב קוק, ועוד ועוד - זכר צדיקים וקדושים לברכה.
בכל פעם שנפטרת אחת מן הדמויות הללו ישנם כאלה שממהרים להכריז כי "זהו סופה של הציונות הדתית" ו"לא יהיה יותר מי שיאחד את הציבור". תחושות הייאוש הללו מתיישבות עם הדכדוך הפוסטמודרני שמביט על מהלך ההיסטוריה כמסע חד-כיווני אל האבדון. לפני כמאה ושבעים שנה חיבר מלחין גרמני, ריכרד וגנר, אופרה בשם "דמדומי האלים", שהמסר הפסימי שלה היא שבעת שהשמש של דמויות גדולות ("אלים") שוקעת ("דמדומים") - העולם מגיע לסופו. מכאן הגעגוע הגרמני ל"מנהיג חזק" ופשיסטי שיגאל את העולם מ"בינוניותו".
הגישה היהודית היא הפוכה. הרב קוק כותב במאמר "הדור" ובמקומות נוספים על רעיון עמוק שמעניק מבט אופטימי על כלל תחומי החיים; כשם ש"חוק שימור החומר" ו"חוק שימור האנרגיה" טוענים שמסה ואנרגיה אינן נאבדות מן העולם אלא רק פושטות ומחליפות מצב צבירה, כך ישנו "חוק שימור הרוחניות": למרות שענקי-הרוח הולכים ומתמעטים ("ירידת הדורות"), הרי ש"האנרגיה הרוחנית" שלהם עוברת לציבור הרחב שבמקביל הולך ומתעלה ("עליית הדורות").
כיום אין לנו דמויות כמו הרמב"ם, אולם האדם הממוצע כיום בעל אינטליגנציה ופוטנציאל רוחני גדול לאין שיעור מאשר שכנו של הרמב"ם שבקושי ידע קרוא וכתוב. להבדיל, אין לנו כיום מנהיגים בשיעור קומה כמו בן גוריון, אולם בשורה התחתונה מצבה של מדינת ישראל טוב לאין ערוך מאשר מצבה בתש"ח. זוהי גם הסיבה שרוב העולם כיום מנוהל בשיטה הדמוקרטית ולא המלוכנית.
כשם שלפני עשרות שנים הסתלקו מן העולם גדולי ישראל, וההנהגה עברה לבני דורו של הרב דרוקמן זצ"ל; כך גם כעת - לא אלמן ישראל - ההנהגה תעבור לבני הדור הבא. באופן טבעי תהיה פה ירידה מצד מסוים אולם בשורה התחתונה המציאות הרחבה תלך ותתקדם; כוחות שעד כה פחות באו לידי ביטוי יקבלו כעת את הבמה.
בעת שהשמש זורחת "שרגא בטיהרא מאי מהני"? (נר בצהריים מה מועיל?), אולם דווקא שהשמש נכבית, ניתן להבחין יותר באורם הזוהר של הכוכבים. הציונות הדתית לא מתפרקת ולא נעלמת; אדרבה, מעולם לא הייתה גדולה ומגוונת יותר; ודווקא הגיוון מצמיח הנהגות של צדיקים שונים שמשלימים אחד את השני. חז"ל ביטאו זאת במילים: "וזרח השמש ובא השמש" - "עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו".