עשרה בטבת נקבע כידוע עקב תחילתהמצור על ירושלים בימי בית ראשון. כבר בהתחלה, למרות שהחורבן עצמו התרחש כעבור שנה וחצי - חז"ל זיהו תהליכים בעשרה בטבת.
גם הסיבה השנייה עבורה נקבע הצום: תרגום התורה ליוונית - שהשלכותיה ניכרו בטווח של מאות שנים והתבטאו באימוץ מבט אקדמי קריר על הנבואה הישראלית - לא מנעו מחז"ל לקבוע יום תענית ותפילה כבר באותו רגע (מה שנרמז בכך שתרגום התורה ליוונית היה בכלל בח' טבת אבל "ירדה אפילה לעולם שלושה ימים").
גם הסיבה השלישית, יום מותו של עזרא הסופר (שהיה בט' טבת), מצטרפת לאותו עיקרון: יום מותו של תלמיד החכם הראשון בהיסטוריה, מי שמבטא את המעבר מעידן הנבואה לעידן התורה שבעל פה - היכה גלים בעם ישראל רק אלפי שנה לאחר מכן; אבל כאמור, חז"ל ראו למרחוק.
המבט החומרי חש את האסון רק אשר הוא מתרחש; המבט המופשט מזהה תהליכים למרחוק ומזדעק כבר בתחילת הקונספציה; כמובן בזמן שמדובר בזיהוי תהליכים אמיתי ולא "זיהוי תהליכים" מדומיין של נביאים מטעם עצמם.
נביאי וחכמי אמת שמזהים סדק בחומות ירושלים מתחילים במיידי להכין עוז לתמורה בטרם פורענות; ואם אין מה לעשות - צמים ומתפללים.