הדרך לממש את השליחות האלוקית שלנו ולשלוט בארץ ישראל עוברת דרך המלחמה הפיזית, דרך התפילה ודרך החוכמה. הן בחוכמה המיוחדת לעם ישראל שבתורה, והן בחוכמה של עם ישראל הבאה לידי ביטוי בכל מרחבי עולם המעשה. כשיעקב אבינו מברך את יוסף הוא אומר: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב). מתי יעקב נלחם בחרב ובקשת?
בתורה לא מצאנו אירוע שבו יעקב נלחם, אך רש"י מביא מיד את המדרש המסביר כי לאחר האירועים בשכם, רצו העמים שמסביב להילחם ביעקב ובניו. יעקב חגר את כלי מלחמתו, ובעקבות זאת הגויים לא תקפו את יעקב ובניו. אמנם כתוב שם: "וַיְהִי חִתַּת אלוקים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה, ה). ומשמע מפשט הפסוק שמדובר בפחד אלוקי שנפל על העמים ללא צורך בעשייה אנושית כלשהי, אך לפי המדרש, חתת האלוקים הושגה לא רק מכוח הנס אלא גם מכוח העובדה שיעקב היה מוכן לצאת למלחמה. הגויים הבינו היטב, שאם שניים מבניו של יעקב הרגו את כל אנשי שכם, הרי שכאשר יעקב בעצמו חוגר את כלי מלחמתו, לא כדאי להתעסק עמו. לפי זה, פירוש המילים "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" הוא כפשוטו, בכלי המלחמה של יעקב, שעצם חגירתם המביעה נכונות לצאת לקרב, כבר הכריעה את המלחמה ההיא.
על דרך הפשט, וכך מסביר הרמב"ן, המילים "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" מתייחסות אל עם ישראל בכללו, שיכבוש את הארץ במלחמה בעתיד. "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי" מתפרש כ"אשר אקח", ויש דוגמאות רבות לכך שבלשון שירה אפשר להתכוון לעתיד גם כשמדברים בלשון עבר. יעקב מדבר בגוף ראשון על עם ישראל בכללו, מכיוון שהחל מיעקב, שנקרא בעצמו ישראל, מתחילה ההתפרטות של עם ישראל לשנים עשר השבטים, לשבעים נפש שירדו למצרים, ולשישים רבוא שהיינו בעת היותנו לעם ביציאת מצרים. על כן ביעקב אפשר לראות את כוחו של כלל ישראל, כשאנו פועלים ביחד, כאיש אחד.
הרמב"ן מוסיף שייתכן שיעקב אף ביצע פעולות פיזיות סמליות, בדומה לאלישע הנביא שזרק חצים כדי להקל על יואש מלך ישראל את הניצחון במלחמה. אולי יעקב עשה מעשה כזה כדי להקל על כיבוש הארץ כשבני ישראל יגיעו אל הארץ, ולכך מתכוון יעקב במילים "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".
הגמרא (בבא בתרא קכג, א) דורשת את המילים "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" כמשל לתפילה, וכך תרגם גם אונקלוס כאן: "בצלותי ובבעותי" - בתפילתי ובבקשתי, החרב והקשת הן משל, אך הבקשה המתחבאת במילה "בקשתי" והיכולת לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא, להתפלל ולזעוק, הן הדרך שבה הביא יעקב לכיבוש הארץ.
רש"י כאן אינו מביא את הגמרא כלשונה, אלא אומר ש"בחרבי" היא חוכמתו. ואם כך מדובר כאן לא רק על תפילה, אלא על חוכמה ותפילה. המהר"ל ב'גור אריה' מסביר שהחוכמה נמשלת לחרב כיוון שהיא חותכת דברים בבירור; כשם שפוסקים את הדין וחותכים אותו, כך צריך בחוכמה לדעת איך לפעול בהגדרות ברורות.
נמצאנו למדים, מכלל הפירושים לפסוק שלנו, שיש כאן שלושה מעגלים שונים. זה לא רק הכוח הצבאי והמלחמה, כאשר עם ישראל מאוחד וחוגר את כלי מלחמתו. זו לא רק התפילה, שאנו יודעים שדרכה עם ישראל מצליח להכריע את המציאות בזכות ההשגחה האלוקית. זו גם החוכמה - החוכמה המיוחדת לעם ישראל שבתורה, שבה אנו מגלים את דבר השם בעולם, והחוכמה של עם ישראל בהיבט הכלכלי, המדעי, החברתי והעולמי, ובתחבולות המלחמה. כל אלה הם כלים שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל כדי לממש את שליחותו האלוקית בעולם, לתקן עולם במלכות שדי.
זהו טבעה של ארץ ישראל, שבה אנו זוכים לגדל מכוח ההשגחה האלוקית המיוחדת, דורות צעירים ורעננים המסוגלים להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחותיו של עם ישראל. לכן כדי לשלוט באמת בארץ ישראל אנו זקוקים לכל המרכיבים הללו יחד: היכולת להפעיל את הכוח הפיזי של המלחמה, היכולת להתפלל ולזעוק אל הקדוש ברוך הוא שילווה אותנו בדרכנו וישרה בתוכנו את שכינתו, והיכולת לפעול בחוכמה. החוכמה המיוחדת לעם ישראל בתורה, שהיא הדרך להופעת דבר ה' בעולם, והחוכמה הכללית שהיא הכלי להפעיל את העולם ולהוציא מהכוח אל הפועל את כוחותיו בדרכו של עם ישראל. אחרי שנתיים של מלחמה, שבה עם ישראל מוסר את נפשו, ופועל ביחד כאיש אחד, אנו מתפללים לקדוש ברוך הוא, שיסייע לנו להוציא מהכוח אל הפועל את כל כוחותינו בהשלמת השגת יעדי המלחמה, בפירוק החמאס מנשקו ובהשבתו של החלל החטוף לוחם היס"מ רן גואילי הי"ד, ומתוך כך נוכל להמשיך במימוש השליחות המיוחדת שלנו בארץ ישראל ובעולם.