שמעתי אתמול את ההצהרה "הדרמטית" של בנט, אחרי שלושה חודשים רצופים בגבול הצפון, ויותר מ-100 ימי מילואים בשנה האחרונה, אני חוזר אל השיח הישראלי ומרגיש שמשהו פה השתבש.
אני שומע קולות שמדברים על "קריסה", על "אלונקה שנופלת", על שבר שאי אפשר לאחות סביב סוגיית גיוס החרדים והנטל. אבל כשאני מסתכל לחברים שלי בעיניים - בלבנון, בעזה, בח'אן יונס - אני שומע קול אחר לגמרי. אני שומע קול של דור גיבורים.
נאום "קורי העכביש" של נסראללה לא נכתב בחלל ריק. הוא התבסס על התקווה שהחברה הישראלית תתפרק מבפנים, שתאבד את כוח העמידה שלה. כשאנחנו משמיעים קולות של "שבירה" ומרסקים את תדמית הצבא בתקשורת, אנחנו מזינים את האויב שיושב מעבר לגדר ושומע הכול.
האמת היא הפוכה. הנתונים היבשים מדברים בעד עצמם: בגדוד 71 של הצנחנים, שבו זכיתי לשרת, אחוזי ההתייצבות בסבב האחרון עמדו על 94%. ה-6% הנותרים לא הגיעו רק בגלל מחלה או שהות בחו"ל. זה לא נתון של עם שנשבר. זה נתון של עם שמבין שאנחנו במלחמה על קיומנו. מי שמדבר על התפרקות, פשוט לא ביקר במוצבים לאחרונה.
לפעמים אנחנו מאבדים את הפרופורציות בגלל הקושי היומיומי. כן, זה קשה. בשירות הממושך יש אתגרים רבים, זה לישון על מזרון דק במוצב, זה לראות את הילדים דרך מסך הפלאפון, זה לדעת שהמורה בבית הספר כבר לא זוכרת אבא של איזה ילד אתה. העבודה והקריירה שנעצרת הקשיים בזוגיות,
אבל כשעומדים בגשם בגבול הצפון, בתוך הבוץ של לבנון, מבינים שזה התור שלנו בהיסטוריה.
יש לי סבא אהוב בן 90. רבים ממשפחתו נספו באושוויץ. כשאני ושאר נכדיו מגיעים אליו על מדים, אני רואה את הניצוץ בעיניים שלו. בני דורו באירופה לא זכו להגן על עצמם; הם הובלו כצאן לטבח.
אנחנו, לעומתם, זכינו. זכינו להיות הדור שקם כלביא אחרי המכה הכואבת של השבעה באוקטובר. תחושת השליחות הזו היא הדלק שמניע את האנשים לעזוב הכל ולהגיע לעוד סבב, ועוד אחד. בלי ההבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, אי אפשר היה להחזיק מעמד.
כמנכ"ל מפלגה, אני חוזר למסדרונות הכנסת ומוצא שם לעיתים רוח אחרת, פלגנית וחלשה יותר. ישנו פער בלתי נתפס בין ה"חיים האמיתיים" במוצבים לבין מה שמשתקף בחלקים ניכרים מהתקשורת ובשיח הפוליטי. במוצב אין ימין ושמאל, אין דתיים וחילונים. יש שם עם אחד שבנה לעצמו עמוד שדרה של פלדה.
גם את הוויכוחים על גיוס חרדים ועל אופי המדינה, הם ויכוחים חשובים, וצריך לנהל אותם. אבל עלינו לנהל אותם מתוך הפרספקטיבה הגבוהה של הגבורה והאחדות שמתגלה בשטח. להיות פראייר למען המדינה זה זכות ולא נטל, ללבוש מדים זה הפריבילגיה הכי גדולה של יהודי במאה ה-21.
האחריות של כולנו - אנשי תקשורת, פוליטיקאים ואזרחים - היא להגביר את הווליום של רוח הגבורה. אסור לנו לתת ל"סוכני כאוס" לייצר מצג שווא של חברה מתפוררת. כשאנחנו פושטים את המדים המחויבות שלנו היא להביא את הרוח הזו חזרה לחברה הישראלית. אני יודע שהאנשים שאתווכח איתם מחר בכנסת או ברחוב, הם אותם אנשים שבקיץ הקרוב יסתערו איתי כתף אל כתף בעזה.
נפתלי ושאר סוכני התבהלה, לפני שאתם מדברים על שבירה, תקפצו למוצב הקרוב לביתכם. תראו איך עם ישראל חי, בונה ומתעקש להיות מאוחד. ולגבי תוכניות על דאגה למילואימניקים, מציע לך להסתכל על מה שאנחנו עשינו בשנתיים האחרונות. למעלה מ25 מיליארד שקל שהעברנו ללוחמים הגיבורים ובני המשפחות שלהם. לא בדיבורים, במעשים.
המילואימניקים ימשיכו לסחוב את האלונקה בגאווה ואנחנו נמשיך לעטוף וללוות אותם.