סא"ל (מיל') איתמר איתם, מפקד גדוד 6828, נפצע במהלך הלחימה ברצועת עזה מירי צלף של חמאס. בריאיון לפודקאסט של הדר מילר בערוץ 7, הוא שיחזר את הרגעים הדרמטיים של הפציעה, ההתמודדות והחזון לחברה הישראלית.
האירוע התרחש כשאיתם הציץ מתוך מבנה בניסיון לשפר את קליטת הקשר. כדור חודר שריון פגע תחילה בקשר שעמד לצידו ופצע אותו באורח קשה, ואז חדר לגבו של איתם.
"נורה כדור אחד, כדור גדול עם ראש מיוחד חודר שריון", פתח איתם את השיחה. "זה מפתיע, עד שזה לא קורה לך, אתה לא מבין את זה. ההרגשה היא כמו איזו בעיטה אדירה שאני חוטף בחזה".
תוך כדי כאב והלם, איתם חילץ את עצמו לאחור, והחשש מפגיעה בריאה ליווה אותו עד שפונה לבית החולים. אבל דווקא אז, כשהוא מקבל קטמין לטשטוש ומתחיל לאבד תחושה בגוף, עולה בראשו מחשבה אחת חדה וצלולה: "אמרתי לעצמי, אסור לי למות, אחרת אשתי תהרוג אותי, אז אני חייב להחזיק את זה".
הפינוי לבית החולים והניתוח שעבר היו רק תחילתו של תהליך עיבוד עמוק יותר. המעבר החד מהרעש האינסופי של הטנקים, היריות והקשר, אל השקט הסטרילי של בית החולים, הציף שאלות קיומיות. "אם הכדור הזה פוגע סנטימטר ליד, הייתי במצב אחר לגמרי", הוא חושף. כאב לשישה ילדים, בעל קריירה וחיים נוחים, הוא שאל את עצמו את מה ששואלים רבים: "למה אני צריך את זה? כסף אני לא עושה מזה, זה לא כיף, החול, הזיעה, המשקל, הריח של עזה".
אך התשובה, מבחינתו ברורה מאוד. היא נעוצה בתחושת האחריות. "אנחנו לא נקלענו לכאן סתם. אנשים נתנו הכל והגיעו מכוח ההכרה שהאחריות שלנו היא להגן על העם שלנו".
איתם תיאר בשיחה את החפ"ק שלו כמיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, פסיפס אנושי שמוכיח שהקרע החברתי הוא אולי נחלת האולפנים, אך לא נחלת השוחות. "יש לי את ולצ'קו שהוא עולה מברית המועצות לשעבר, ויש לי את גמליאן שהוא בכלל עולה מצרפת, ויש לי את טלקר שאמנם ההורים שלו הגיעו מהודו אבל הוא יוצא החברה החרדית, ויש את יונתן שהוא הייטקיסט ממודיעין, ויש מתנחל".
"כשהצלף מסתכל בכוונת", המשיך איתם, "הוא לא רואה ימין או שמאל, הוא רואה חייל של צה"ל, הוא רואה את עם ישראל".
אחד הנושאים הכאובים שאיתם בחר להציף הוא משבר החזרה הביתה. אלפי מילואימניקים שחווים בשנתיים האחרונות טלטלה בין עולמות. "אתה מוביל אנשים לקרב ואתה טעון באנרגיה אדירה של משמעות. פתאום אתה חוזר הביתה להחליף חיתול".
הפער הזה, בין תחושת השליחות העצומה בשדה הקרב לבין אפרוריות השגרה במשרד או בבית, יוצר משברים עמוקים. איתם הצביע בראיון על תופעה של גירושין ושינויי קריירה בקרב המילואימניקים, הנובעת מתחושה ש"משהו בבלתי אפשרי הפך לאפשרי" בשדה הקרב, ומצד שני, תחושת ריקנות מול החיים הקודמים. הוא קרא לקחת את "קהילות המשמעות" שנוצרו בגדודים ולהעתיק אותן לאזרחות - לחינוך, להתיישבות ולעשייה חברתית, כדי לא לאבד את האנרגיה הזו ואף למנוע את השבר.
כתושב הגליל, שגדל במרחבי הגולן ומתגורר כיום בהושעיה, איתם מביט בדאגה צפונה. הוא בילה חודשים ארוכים במטולה ובסביבתה, וראה את החורבן ואת הנטישה. "המצב לא פשוט, הרבה אנשים לא חוזרים", הוא מתריע. הוא לא מסתפק בשיקום הקיים, אלא דורש "להכפיל את הצפון ולהפוך אותו לפנינה".
הוא מזהה את הבעיה הדמוגרפית בגליל, את הרוב הערבי ההולך וגדל, ורואה בכך תוצאה של הזנחה רבת שנים בתחומי הכלכלה, התחבורה והחינוך. הפתרון, לשיטתו, הוא חזרה לחלוציות, אך כזו שמגובה בהחלטות ממשלה ובתקציבים, ולא רק ברצון טוב של עמותות.
למרות הכאב, הפציעה והאתגרים העצומים, איתם סיים את השיחה בנימה של אופטימיות עמוקה. "במלחמה הזו עם ישראל התגלה ובקעה ממנו אמירה מאוד חזקה לגבי הביחד שלנו והעתיד שלנו כאן".