מבט מן הצד על הפגישה הראשונה של משה ואהרן עם פרעה חושף סצנה מכמירת לב. שני אנשים מבוגרים, עומדים לבדם לאחר דרך לא קלה עד שהגיעו לפגישה אישית עם ראש המעצמה הגדולה ביותר, מצרים של העת העתיקה.
מול המלך הם דורשים: "שַׁלַּח אֶת־עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה, א) ומוסיפים "אֱלֹהי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן־יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב". מי הם האנשים הללו? מהו הגיבוי הציבורי העומד מאחוריהם? את מי הם מייצגים?
חז"ל שמו לב שמשה ואהרן עומדים לבדם ושאלו בלשונם הציורית: "הֵיכָן הָלְכוּ הַזְּקֵנִים שֶׁלֹא חָשַׁב אוֹתָם עִמָּהֶם... אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הָלְכוּ עִמָּהֶן הַזְּקֵנִים וְהָיוּ מְגַּנְבִין אֶת עַצְמָן וְנִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַרְמוֹנוֹ שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִמְצָא אֶחָד" (שמות רבה, ה).
משה ואהרן היו בטוחים שנציגות גדולה של זקני בני ישראל באה עמהם ונותנת להם גיבוי ציבורי. ובדיוק בשעה שהם נכנסים לפרעה מסתבר שהם אינם מייצגים איש. אין ספק שזו תמונה מעוררת רחמים הממחישה בכאב את בדידותו של המנהיג.
הדבר זועק שבעתיים לאור העובדה שמשה ואהרן לא הסתמכו רק על הבטחה אלוקית. הם קיימו כינוס מקדים. חוללו אותות לעיני העם וזכו לאמונם. אך ברגע המכריע, "פנו כה וכה וראו שאין איש".
המשבר לא הסתיים בפגישה עם פרעה. לא זו בלבד שהגיבוי הציבורי נמוג, אלא שהעם התחיל גם להאשים אותם בשעבוד. שוטרי בני ישראל המתינו למשה ואהרן בצאתם נזופים מפרעה ובמקום תמיכה, הטיחו בהם דברים קשים: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת־רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת־חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ" (שמות ה, כא). מה קרה? מה גרם למהפך קיצוני כזה? מדוע נותרו משה ואהרן בודדים ללא כל גיבוי ציבורי ואף הפכו לאשמים בהחרפת סבל השעבוד?
נראה שהתשובה טמונה בתובנה העמוקה של רבי אברהם בן עזרא (בפירושו לפרשת בשלח): "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה..." בני ישראל היו עם של עבדים שעסקו בהישרדות והורגלו למרוּת המצרים ולצורך לרצותם.
על כן, לא היו פנויים לתת גב למנהיגיהם. גם אלו שהבטיחו תמיכה ציבורית, קרסו בשעת המבחן מול אימת פרעה. משה ואהרן נזקקו להבטחה אלוהית שגאולתם של ישראל תהיה במעשה ניסי מלמעלה בבחינת: "אני ולא מלאך אני ולא שליח", משום שהעם עדיין לא בשל להוביל אותה.
הניגוד למציאות הישראלית בימינו בולט. בשונה ממה שחוו משה ואהרן, זכינו למחזה הפוך כאשר ההנהגה מסתובבת לאחור ורואה את המוטיבציה האדירה של החיילים בדרגי השטח והשדה שללא ספק נתנה את הכוח למנהיגים. הם וחבריהם שמסרו נפשם במלחמה הם הם הגיבוי שמשה ואהרן ציפו לו במצרים.
לעילוי נשמת בננו סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי שמסר נפשו על קדושת העם והארץ בשבת פרשת שמות כ"ה טבת תשפ"ד
הכותב הוא מרצה לתנ"ך, ספרות חז"ל וחינוך במכללה האקדמית שאנן ובמכללת תלפיות