היא סופרת בישראל, חוקרת ספרות עברית, מרצה מבוקשת, פרופסור, אשת רוח. דודה של תצפיתנית שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר והושבה הביתה בחיים. טבעי הדבר שהיתה מפעילי ההפגנות למען החטופים, בכיכר החטופים ובכל אתר אחר.
מאז הוחזרו כל החטופים (ועדיין כולנו מייחלים להשבתו של רן גואילי הי"ד), היא ממקדת את פעילותה - ואם תרצו את זעמה - ברשת החברתית פייסבוק, בעיקר מאז הושבה אחייניתה האהובה. הנועם שתמיד הקרינה על סביבתה, הפך לזעם קדוש, חסר מעצורים, מכוון כולו כלפי ראש הממשלה ושריו. רוחמה אלבג שמה.
דוגמית מסגנונה ה"ספרותי" ממחישה זאת: "השפן הקטן שכח לסגור הדלת! שוב בבית המשפט, מנסה להימלט מאימת הדין ומאימת הכלא מוקף התנינים (רעיון מבעית איתמר, אבל מתאים לך, איש מעוות). ובכן, ידוע שראש המזבלה הנ"ל ידע על התעללות בחטופות ובחטופים, כתם ענק המצטרף לאות הקין שעליו מאז רצח רבין. איש רשע, עריץ וחסר אנושיות. בוז לך!"
והנה דוגמה מהגיגיה על שר המשפטים: "הגיעה העת לטפל בנחישות בנחש המשקפיים, הרובוט יריב לוין. הנ"ל מתיז ארס, ללא אבחנה לעבר הרשות השופטת. תסביך נפשי שאין לו פתרון. במקביל מתרועע עם פושעים ומתנהל כאחרון עברייני הצעצוע. עוד תסביך לא ברור. ואני תוהה, מי אתה אדון לוין, שאף אחד לא מבין? מה יש לך איש עלוב, רדוף, אומלל?"
"טפו עליך!" - זהו ביטוי שבו היא נוהגת לסיים רבים מפוסטיה, אם זה על נתניהו ואם זה על אישי ציבור אחרים, שאבוי להם, הם ימנים ותומכי הממשלה. יריקה וירטואלית.
מה שחמור לא פחות זוהי מקהלת מגיביה, שאף מחמירים את ביטוייהם: שטן, פושע, ניקלה, בוגד, עכבר שפל, עלוב נפש - וזה רק קמצוץ מטינופם על ראש הממשלה. רפש שמופיע לעין מי שנקלע אל דף הפייסבוק של הנ"ל. המסך סובל הכל.
כשאזרתי עוז ושאלתיה באותה קבוצה: "עד מתי תשפכי על נתניהו בוץ ורפש?", היתה אחת התגובות: "עד שימות".
להפתעתי הנעימה, הופיעה על הקיר שלה גם תגובה זו, שאני מצטט במלואה: "קוראת וממש רואה את עוויתות השינאה בפנים שלך. בינתיים תיקיו לא מחזיקים מים, האינוסים בוצעו לרוב סמוך למועד החטיפה ואם יש לך דרך ספציפית להראותנו כיצד היה ניתן להביא את החטופים והחטופות מהר יותר, נשמח שתאירי את עיננו כולל תאריכים קונקרטיים. לפני כן גשי לשטוף פנים.
לנתניהו יש בהחלט אחריות, כל זה צריך להתברר בוועדת חקירה מאוזנת ולא בוועדת חקירה בה יושבים אכולי שינאה שפניהם רוטטות ועיניהם רושפות. להזכירך מי שאנס וטבח ורצח זה החמאס, ולשם יש לנתב את הכעס והשינאה בראש ובראשונה. שנית, היינו מאמינים לשכמותך אילו דרישה לאחריות היתה מוחלת גם על הדרגים הביטחוניים שהיו אחראים על ביטחוננו באופן ישיר, ראש השב"כ רונן בר, חליווה והרמטכ"ל. הם הקו הראשון, מדוע אין לך טענות אליהם ועוויתות פנים מול מעלליהם. כל זה מעיד שאינך מחפשת צדק, אלא נתיב מילוט לשינאה מתועמלת שמצאה לה את הנתיב הלא נכון".
הכותבת דייקה לחלוטין בתגובתה. אני חותם בשתי ידיי על דבריה. ואנא, תחסכו ממני ציטוטים מהתגובות שצצו בעקבות פירסום זה.
מכונת הרעל האמיתית עובדת בעיקר ברשתות החברתיות. שם השפה אינה יודעת מגבלות, לבת השנאה מבעבעת ללא מעצורים, נשפכת לכל עבר, מלובה בזרמים בלתי נשלטים. היד קלה על המקלדת. לעתים מתחרטים, מוחקים, אבל לא במקרה של הפרופסורית הנ"ל ועוקביה. הפייסבוק משמש להם בימה להתבטא בלא מעצורים, בעויינות יוקדת ומחושבת, בהרבה תיסכול.
עם זאת, גם בצד ימין, תומכי הממשלה והעומד בראשה, רבים הכותבים שאינם בוררים במילותיהם ככל מה שמדובר ביריבים פוליטיים משמאל. כי זאת לדעת: מתנהלת בקרבנו מלחמת אזרחים רשתית, שעלולה לגלוש ממילים למעשים.
ההשראה למכורי הפייסבוק באה מזירת ההתגוששות הבולטת, המתקיימת לעין כל - כנסת ישראל. הקרבות המילוליים בין אופוזיציה לקואליציה עוברים שם כל גבול. צופי ערוץ 99 או אורחים ביציע רואים לנגד עיניהם שכונה. נבחרים שמנהלים מלחמת מלל של הכל בכל.
במקום דברי ביקורת שנאמרים בשפה ראויה, מסכת של צעקות וגידופים. ככל שיתעצם הקול, כן יזכו הצעקנים ליותר תשומת לב. בכנסת, בכיכרות, ברשתות, אנחנו משחקים באש. ישראל נמצאת בצומת של אירועים קריטיים באזורנו, איומים גוברים על קיומנו וביטחוננו, בעת שנדרשים יותר איפוק בלשון, יותר אחדות ופחות פלגנות. גם בעמוד הפייסבוק.