מי שעוקב אחרי התמונות המעטות שמגיעות מאיראן רואה שם, בין שריפת תמונות חימנאי לירי על מפגינים, גם דגל ישראל מתנוסס פה ושם; משונה.
עוד יותר משונה היא נשיאת ונצואלה החדשה שבשבוע שעבר האשימה שהפעולה בה נחטף מדורו בידי ארה"ב היו בה "גוונים ציונים" (כך במקור).
מדינת ישראל לא חטפה את מדורו וגם המשטר האיראני לא זקוק לסוכני מוסד כדי להיות שנוא על עמו; מה ששלהם-שלהם; לא ניקח להם את זה. אבל בעולם כולו המילים "ישראל" או "ציונות" (ולפעמים גם "ביבי") הפכו להיות מילות הקוד לאומץ ולניצחון.
זה לא תמיד היה ככה. המחשבה שהיהודים מעורבים בכל דבר בעולם היא עלילה אנטישמית עתיקת יומין עוד מימי "הפרוקוטולים של זקני ציון", אבל אז המילה "יהודי" הייתה יותר בכיוון של "מיעוט פחדן וערמומי שמנהל את העולם באמצעות כסף ולכן אנו בזים לו"; מדינת ישראל שינתה את המשוואה ל"מדינה קטנה שמנצחת צבאית וכלכלית מול כל הסיכויים וכנראה יש להם משהו שגם אנחנו רוצים". קוראים לזה גאולה.
בפרשיות השבוע אנו לומדים על יציאת מצרים שהתחילה ב"הבה נתחכמה לו (לעם בני ישראל) פן נלחם בנו מן הארץ" ומסתיימת ב"בני ישראל יוצאים ביד רמה". זה גם מה שמתרחש בדורנו. בכל מקום בעולם שאנשים נאנקים תחת עול של עריצים הם יודעים שעזרה אמיצה בדרך. עזרה ישראלית בדרך.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.