1. לפני שנים, נקלעתי לבית משפחה ציונית-דתית למופת. מלח הארץ. כזו המשלבת אידיאלים ערכיים ו'רציניים'. טלויזיה לא הייתה בסלון. גם לא מחשב המציג את מה שמשודר ביוטיוב.
אפשר להבין את המשפחה המודעת והיפה שמנסה בסך הכל לחנך את הילדים על ברכי הציונות הדתית האמיתית. זו שדגלה בערכיה ומעולם לא התחבקה עם 'התרבות המערבית' בפומבי כדי ליהנות ממנה, סתם כך כי כיף.
2. חסרונה של הטלויזיה הייתה קצה הקרחון בבית המשפחה ההיא. כשדיברנו על תקשורת, הם סיפרו לי כמשיחים לפי תומם שהם כבר לא מכניסים הביתה אפילו את העיתונים הנחשבים 'שמרניים' במגזר. הנימוק היה פשוט: התקשורת המגזרית עושה מאמץ להעניק ערך ציוני-דתי, אך לא פעם ובלי להכליל - היא עוסקת בריש גלי בנושאים שאין שום קשר בינם לבין 'תרבות יהודית'; ספורט, סרטים, סדרות. כל מה שהולך בחוץ. למה זה טוב לחינוך הילדים? לא הייתה לי תשובה טובה. אולי כי הייתי חלק מהסיפור הזה באופן מסוים.
3. היינו תמימים, מושפעים ונלהבים. כמראיין, ניסיתי להביא "סלבס" כדי שיספרו לעולם הדתי על מה שהם עושים. ניסינו ללכת לכיוונים שנוגעים לאמונה ומצוות, אך אין ספק שעצם היות המרואיין 'סלב' - ריגשה אותנו. לקח שנים עד שהבנו את המסר הסמוי, הטמון בשוליים, הנוגע לעצם הצגת בני אדם מסוימים כ'אנשים חשובים ומעוררי השראה'. יתכן שהעולם השתנה? לא יודע. כך או כך, על השולחן של בית המשפחה המבורכת ההיא, שהחינוך הוא נר לרגליה - מצאתי גיליונות של שבועון בשם 'מרווה לצמא'. חומר חרדי למהדרין. מוזר ש'מרווה לצמא' הוא כלי התקשורת היחיד שמשפחה ציונית-דתית הרשתה לעצמה להכניס הביתה. לא נותרה ברירה, כנראה. לא ספרו אותם בתקשורת המגזרית אז הם מצאו מזור בדמותו של ה'מרווה'.
4. אפשר להבין מדוע לפעמים בתקשורת הדתית עוסקים בתרבות שאינה קשורה בשום צורה לאורח החיים של שומרי מצוות. הכותב במגזר הדתי חי את חייו, צופה במה שצופה וכותב את עצמו לקהל שלו, הדתי. הוא לא עושה חשבון ועוצר לרגע לשאול את עצמו; 'רגע, אולי זה באמת - כמה פשוט - לא מתאים לדתיים?' לא. הוא לא שם. הוא יותר בכיוון של 'הקוראים שלי ילדים גדולים והם יחליטו לעצמם אם מתאים להם לצפות במה שדיברתי עליו'.
5. אפשר להבין את תזת ההשתחררות הזאת מאחריות קולקטיבית ולהסביר בפאתוס שכותב אינו מחנך, אבל היי - זה לא קצת בזבוז?! אם מישהו מחפש לקרוא תכנים על תכנים 'לא צנועים בעליל', למה שהוא יחפש את זה בעיתונות המגזרית - כשיש לו את זה בשפע בכל פינה אחרת ברשת? האם היות האדם הכותב 'דתי' הופכת את הקערה על פיה? חוששני שכן. היא מפגינה בלאט אי הסתייגות מחומרים קשים לצפיה, תוך כדי 'אזהרת צפיה', כאילו שזה מספיק. האמינו לי, אם לא הייתי נחשף ביום אחד לשני אייטמים בתקשורת המגזרית שעסקו בחומרים שאינם ראויים לצפיה לכל הדעות (לאו דווקא לדתיים) לא הייתי נזעק לספר לכם על הפער הבלתי נתפס בין התקשורת המגזרית ובין קהל היעד הבלתי נספר שלה.
הכותב הוא יוצר סרטונים וטקסטים. "אבא עם אלוקים" - סרט ההמשך ל"רווק עם אלוקים" יצא לאחרונה. מוזמנים לצפות