"זוהי השכונה הכי רביזיוניסטית" - הסביר חוקר תושב שכונת הוותיקים ברמת-גן, כשהוביל קבוצת מטיילים בשביליה. הוא כמובן התכוון לימי ראשיתה, כאשר התגוררו בה ח"כים של תנועת החרות והציונים הכלליים, משוררים דגולים, עיתונאים מפורסמים, אנשי רוח ממחנה הימין, ועוד ידוענים. לא עוד.
כאחד מוותיקי שכונת הוותיקים, שלא עזבוה למקומות אחרים, אני רק יכול להתרפק במחשבתי על הימים ה"רביזיוניסטים" של שכונתי היפהפיה, שכן היא כיום מוקד של אופוזיציה בוטה לממשלה המכהנת.
"מה קורה ליוסי?" - יש המתלחשים באוזניה של רעייתי הנבוכה. "איש נאור, אינטליגנטי, איך הוא יכול להיות ביביסט כזה?". בעוברי ברחוב מביטים בי בעויינות לא מוסתרת. אפילו הספר השכונתי מלגלג עלי בבואי לשים ראשי תחת כלי העבודה שלו, הלה מפעיל קבוצת ווטסאפ בשם "הקול הדמוקרטי בשיכון", ואינו מאפשר לי להצטרף אליה. דמוקרטיה עאלק!
לא רוצים לשמוע קול שונה ומתגדרים ברוב חוצפה בתואר "דמוקרטי". כמו אותה מפלגה שמתיימרת לרשת את מקום מפלגת העבודה ההיסטורית וקוראת לעצמה "הדמוקרטים". קיצוניות שמאלנית במירעה.
אני חי בתוך בועה פוליטית-חברתית. חש מנודה בסביבתי. יש השולחים לי תגובות מתריסות. "נו, מה תאמר?" - אומרים. לפעמים, עלי להודות, הצדק איתם.
תנועת הליכוד דהיום רחוקה מאוד מאבותיה הרביזיוניסטים, ובראשם ז'בוטינסקי, ועדיין זוהי המפלגה הגדולה בגוש מרכז-ימין, ששומרת על כוחה, שמנהלת בתוכה חיים דמוקרטים עם מוסדות נבחרים, שמייצגת נתחים גדולים מהחברה הישראלית - לא בגוש דן, לא בשרון ולא בקיבוץ בחן בו נכתבות שורות אלה.
וכי גם לי אין ביקורת על הליכוד ומוביליה? כן, גם ל"ביביסט", כביכול, כותב שורות אלה, ישנן תהיות. מי יכול להסכים עם התרגיל השקוף שבו תושב מיאמי הפך למייצג במרכז המפלגה סניף בגבול הצפון ששמו מעלה יוסף? מי יכול לקבל מינוי לא לעניין של ח"כ חרדי לתפקיד סגן שר התקשורת, שנעשה כתרגיל פוליטי? מי הדוגל בחופש הביטוי יכול להסכין עם רפורמה בעייתית בתקשורת? מי יכול להיות אדיש למה שקורה בימים אלה לתרבות הישראלית?
הנה סיבות לנטוש מפלגה ובית פוליטי שכה השתנה, שמחולל מהלכים מרחיקי לכת מתוך הרצון להמשיך ולשלוט כמעט בכל מחיר?
אכן, גם בקרב חברי הימנים יש המביטים בי בחשדנות, כמי שמפגין יותר מדי עצמאות מחשבתית וביקורת. עוד "נסיך" שסוטה מן הדרך, הולך בעקבות חבריו ה"נסיכים" שבגדו בליכוד, רוצים בהפלתו. וכך אני מוצא עצמי, וכמוני לא מעטים מוותיקי התנועה, נקלעים בין נאמנות טוטלית לבין ביקורת לגיטימית, לא רוצים שמאל אבל מאוכזבים מן הימין.
הליכוד כמפלגה הגדולה ביותר, כמפלגת שלטון מזה עשרות בשנים, מוצאת עצמה כיום בבעיה דווקא בגלל גודלה. כך נמצאים בזנב סיעתה ח"כים שמן הראוי שיוחלפו בטובים מהם. פחות צעקנים, פחות קיצונים, פחות מזלזלים בערכים של לאומיות וליברליזם, פחות מנותקים מן המורשת המפוארת של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר, לוי.
יש מה לתקן, לשפר, במפלגת השלטון, גם כשישנם אילוצים פוליטיים שאפשר להבינם. אבל האם האופוזיציה מציגה תמונה מלבבת יותר? עם חמישה טוענים לכתר, כל אחד מייצג דרך אחרת, כאשר העויינות לראש הממשלה היא הסיבה היחידה להתלכדותם כביכול?
איזו בשורה הם מביאים לאומה? מה הם תרמו לחוסנה של המדינה בשנתיים הקשות ביותר בתולדותיה? מה יכולתם לעמוד בלחצים, למנוע נסיגות?
חזקים בתקשורת, נעזרים במערכת המשפט הלעומתית, נשענים על מפגיני רחוב, חזקים בהפצת שנאה ובהרחבת הקרעים - זוהי האופוזיציה לגווניה. נעזרת גם ביוצאי הליכוד כמו בני בגין ובנו, כמו לימור לבנת ואהוד אולמרט, שהתהפכו אידאולוגית, מקנאים ב"נסיך" ביבי נתניהו.
הנה סיבות טובות עבור ותיקי המפלגה כמוני להמשיך ולדבוק בליכוד, כתנועה המרכזית בעם. אני ושכמותי מייחלים שתחזור לשורשיה הבריאים, תציב לקראת הבחירות הדמוקרטיות בשנה זו רשימה ובה מועמדים חדשים ורעננים, שיוסיפו לה מנדטים ולא יגרמו לאובדנם; שמבטאים את דור הלוחמים, הגיבורים והמאמינים של ימינו; שיודעים לשלב באישיותם מורשת ותקווה, אחריות לאומית, דאגה אמיתית לעם; שיחברו את התנועה לישראל החדשה, המתנדבת, המנצחת; שיפיחו בעם רוח של אחדות, אמונה בעתידנו; שישאפו לקרב אלה אל אלה יריבים פוליטיים.
גם למתלבטים ולספקנים, ואני בתוכם, צריך להיות ברור, כי במבט רוחבי על הזירה המפלגתית הגועשת, עם כל הביקורת והאכזבה, רק ממשלה חדשה, ציונית, מאחדת, כשהליכוד במרכזה עם פנים חדשות ומבטיחות - תקנה לאומה ביטחון, שגשוג, רגיעה, חידוש מעמדנו בזירה הבינלאומית. זוהי תקוות ישראל לשנים הבאות. אני מאמין.