באופן טבעי הקשב הציבורי מופנה בימים אלו לשינויים הטקטוניים שמתרחשים בעולם, אולם שני אירועים שהתרחשו בשבועיים האחרונים - הראשון הוא האירוע בו חיילים דתיים מחטיבת גולני יצאו מכנס בו אולצו להקשיב לשירת נשים, והשני הוא בקשתו של ראש השב"כ דוד זייני מנשים לא ללחוץ את ידו - הם מאורעות טקטוניים בזעיר אנפין.
האירועים הללו כמובן לא מצאו חן בעיניה של האליטה הפרוגרסיבית: על אפה ועל חמתה כוחות הביטחון של מדינת ישראל מתחילים להתנהל על פי ערכי היהדות. רוחות של חירות יהודית מתחילות לנשב. לא במקרה האירוע נופל בימי השובבי"ם.
ימי השובבי"ם הם ראשי התיבות של פרשיות השבוע של הימים הללו: שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים; פרשיות בהן אנו קוראים על יציאת מצרים. היציאה ממצרים איננה רק מאורע היסטורי אלא היכולת בכל דור ודור לצאת לחירות מן המיצרים ומן הפחד לאליטה השלטת. גם יום הפטירה של הבבא סאלי זצ"ל נופל פה ולא במקרה.
השחרור מגיע לא מתוך תחנונים להכיר בזכויותיו הדתיות של המיעוט אלא ממשהו פשוט הרבה יותר: זכויותיו של הרוב! רוב החיילים בצבא היבשה כיום הם מסורתיים; בוגרי המכינות והישיבות הציונות נמצאים אמנם בראש החץ, אבל מאחוריהם יש גיבוי של השטח הרחב. למרות הפרשנות המחודשת למושג דמוקרטיה שהעניק לנו אהרון ברק, אנחנו מעדיפים עדיין את הפרשנות המקורית: דמוקרטיה אמיתית איננה שלטון של מיעוט הכופה את ערכיו על כולנו, אלא התנהלות במרחב הציבורי על פי ערכיו של הרוב.
במשך שנות דור הכפיפו בני הציונות הדתית ובני המסורתיות הלאומית את ראשם בפני האליטה; לעיתים מרצון ולעיתים מחוסר ברירה (אנו מציינים כעת עשרים שנה לפינוי האלים והמרושע של עמונה תחת פיקודו של תא"ל יאיר גולן. לא שכחנו). המצב השתנה! השינוי הגיע מכיוונים שונים: מצד אחד הנוכחות של הציבור הדתי והמסורתי הלכה וגדלה; מצד שני האג'נדות הפרוגרסיביות הקצינו והתגלו בקלונם; מצד שלישי נוצר מצב בו הצבא מחזר, ובצדק, אחר הציבור החרדי ומעניק לו תנאים הולמים מבחינה דתית ומתברר שהדבר אפשרי.
אבל השינוי הגדול הגיע בזכות מלחמת התקומה. מעולם במלחמות ישראל לא היה ניכר כל כך חלקם של בוגרי החינוך הדתי והמסורתי שהקיזו מדמם בלחימה יותר מכל ציבור אחר. מעולם לא היו מעטים כל כך חייבים כה הרבה לרבים כל כך. דרכו המקורית של המיעוט הפרוגרסיבי להודות לבני הציונות הדתית למשל היא לכנות אותם "אוכלי מוות" ולנסות למנוע את קידומם בצבא בכל דרך אפשרית שאחת מהן היא כפייה חילונית תוקפנית. זה נגמר!
יציאה לחירות תרבותית היא מהלך ארוך, לעיתים ארוך יותר מיציאה לחירות לאומית, אבל היא מגיעה בסוף. אנחנו בדרך נכונה.