זה היה ראיון קשה. אם שכולה מלוד, מוסלמית, ביכתה ברשת ב' באוזני ליאת רגב והמאזינים המזועזעים, את רצח בתה, רצח שהיה "כתוב על הקיר".
המשטרה לדבריה לא עשתה דבר למנוע אותו, גם לא ללכוד את רוצחיה. עוד רצח בסדרת הרציחות והפשעים המתגברת בחברה הערבית.
הראיון נעשה לרגל הפגנת המחאה של הציבור הערבי על הפחד והאימה ששוררים ביישובים הערביים בישראל. את ההפגנה הובילו ראשי הציבור, נציגיהם בכנסת, ובמיוחד ראש ועדת המעקב, הח"כ הקיצוני לשעבר ג'מאל זחאלקה.
מחאה על שום מה ולמה? מחאה נגד מה ומי? כמובן, נגד משטרת ישראל ונגד הממשלה. מואשמים על ידם באוזלת יד, אפילו בגזענות. יוצאים נגד האיפה-ואיפה כביכול, בטיפול בפשיעה ובפושעים הערביים, חקירת האלימות ביישוביהם, לעומת טיפולה המהיר והיעיל בפשעים המתרחשים בחברה היהודית. ו"בראש הגדוד צועד", אחמד טיבי המפקד, המסית והמתייפייף.
לא בהפגנה בסחנין, לא בקריאות מתריסות, לא בנאומי הח"כים הערביים בכנסת, נשמעו ביטויים של הכאה על חטא, לקיחת אחריות עצמית, הודאה בכך שמשהו חולני שורר בחברה הערבית. ערבים רוצחים ערבים - ויהודים מואשמים! אם זה לשם גאולת דם, אם זה לשם נקמה כלשהי, אם זה למען חיסול חשבונות או סחיטה. ירי אל היריב, לרוב ללא אבחנה, הרג של "בלתי מעורבים".
לא שאין מקרים קשים בחברת הרוב היהודית, אבל במיגזר הערבי אין עובר יום בלי נרצח או שניים. והמחסלים - הם מבני העדה עצמה.
המוחים והמפגינים ניצלו את התגברות הפשיעה בחברתם כדי להגביר את ההסתה נגד רשויות המדינה. הח"כים הערביים, מטיפים במסגדים, ראשי הישובים, מתסיסים קהילתם באמתלות שונות, בלאומנות שמסכנת את הדו-קיום.
ישראל היא מדינה יוצאת דופן בין אומות העולם לא רק בהיותה מדינתו של העם היהודי, אלא בכך שיותר מ-20 אחוז מאוכלוסיה הם לא-יהודים, מוסלמים ברובם המכריע, רואים עצמם כפלשתינים, קשורים בנימי נפשם למרחב המוסלמי המאיים על ישראל. מיעוט בתוך מדינת המיעוט במזה"ת.
לכן, החשד כנגדם תמיד קיים, הגם שרבים מהם משתלבים היטב במדינה ובאירגוניה, דבר שבולט במיוחד ברפואה, בבתי המרקחת, בבנייה. לא פלא שבעולם הערבי הם נחשבים ל"ערביי השמנת", נהנים מכל טוב שמעניקה להם מדינתם הלא-מוסלמית, ועם זאת פוזלים לעבר שכניה-אויביה.
הפשיעה הפנימית הגואה מנוצלת היטב על-ידי המנהיגים הלאומנים להטיל את כובד האשמה על המשרד לביטחון לאומי החולש על משטרת ישראל ומג"ב. מנגד - הם אינם מאפשרים למשטרה לפעול כנדרש ביישוביהם, על מנת לאתר את מצבורי הנשק הרב שהם צוברים, להרוס בנייה בלתי חוקית, להשליט חוק וסדר. המשטרה כמעט נמנעת מכניסה ליישובים הערביים, באין לה די כוחות ומחשש לעורר מהומות.
מקרה תראבין, הכפר הבדואי בנגב, היה יוצא דופן. הכוחות הכחולים פעלו שם ביד חזקה, לאחר שמן הכפר הזה יצאו מתנכלים ליישוב היהודי הסמוך. ראשי המגזר הבדואי הקימו קול זעקה רם נגד היד החזקה שהפעילה המשטרה. הכוחנות עשתה את שלה.
הפשיעה המתמשכת בחברה הערבית מטרידה את רשויות המדינה. נדרש לטיפול בה שיתוף פעולה עם ראשי המיגזר. אלא שלהנהגה הערבית נוח להתנער מאחריותה ולהטיל את כובד האשם על המדינה ובכך להתנער מאחריותם.
מדוע אין הם עושים בדק בית חברתי פנימי, תוך הסתייעות כמובן במשטרת ישראל? האם מדובר במסורת אסלאמית שאי אפשר לעוקרה? בנוהג קשוח, שחיסולים הם חלק מההווי המוסלמי? שחיי אדם שווים לאפס?
ועם זאת, רוב "ערביי השמנת" טוב להם בחיים במדינה שמאפשרת להם להתפתח, להתרווח, לקיים את אורח חייהם וגם להיות נאמנים לה. רוב ערביי ישראל כואבים באמת את הפשיעה בתוככם ומאמינים שבידי המשטרה היכולת לדכא אותה, למנוע את רוב המקרים הטראגיים. אבל כשהנהגתם, הנבחרת על ידם, מנצלת גם את גל הרציחות להפגין נגד רשויות המדינה, לזעוק על אפלייה, אף מקשים על פעולות המשטרה, מתעמתים עם השוטרים, חוסמים דרכים ושורפים צמיגים - הם רק מרחיקים את הפתרון.
השתלבות אמיתית בחיי המדינה, היא גם מילוי חובות ולא רק קבלת זכויות. היא גם ויתור על חלק מהמסורות הנושנות והאלימות, ואימוץ כללי החוק והסדר שחלים על כלל האזרחים. זה לא יקרה אלא אם כן ערביי ישראל יבחרו לעצמם לקראת הבחירות הנהגה ראויה יותר, לא קיצונית, לא לאומנית, לא מעוררת מדנים, שמובילה להשתלבות אמיתית.
רק כך אפשר יהיה לטפל באמת ובתמיד בבעיות המיוחדות - ולא רק הפשיעה - של החברה הערבית בישראל.