אנחנו צריכים להרגיש יום יום את הליווי האלוקי, גם בניסים הפרטיים שבכל יום עימנו, אך גם בניסים ברמה הלאומית. כשזה קורה, הדבר משפיע על כל מערכת התפקוד היומיומית שלנו.

בפרשת בשלח הים נבקע לשניים, ועל הפסוק "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב) אומרים חז"ל במכילתא, וגם רש"י מביא את הדברים בקצרה, שבשעת חציית הים אפשר היה לראות את הקדוש ברוך הוא: "'זה א-לי' - ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? שנאמר: 'וביד הנביאים אדמה' (הושע יב) וכתיב 'נפתחו השמים ואראה מראות אלהים' (יחזקאל א). משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה ... וגבורים מימינו ומשמאלו וחיילות מלפניו ומלאחריו והיו הכל שואלין 'אי זהו המלך?' מפני שהוא בשר ודם כמותם, אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול 'אי זהו המלך', אלא כיון שראוהו - הכירוהו. פתחו כולן פיהן ואמרו: זה אלי ואנוהו..."

המדרש מסיק שמראה זה נעלה מכל מה שראו הנביאים מן המילה "זה". אצל יחזקאל, בכל תיאורי המרכבה, כתוב "וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אלוקים" (יחזקאל א, א) - מראות אלוקים ולא את כבודו ממש. כאן כתוב "זֶה אֵ-לִי", כתיאור של ראייה מוחשית. למה כל כך ברור לחז"ל שזו הייתה ההתרחשות? לכאורה, יש כאן נס של הצלה כמו כל נס אחר - הים נבקע ואפשר לעבור. אך חז"ל מבקשים ללמד שקריעת ים סוף אינה נס רגיל, אלא נס הנובע מהופעת שכינה ממש. הקדוש ברוך הוא נמצא כאן; אין זו רק הצלה טכנית. הים נבקע מפני שהוא פשוט אינו יכול לעמוד בפני הופעה מלאה של דבר ה'.

כך כתב הרמב"ן בפרשתנו על הפסוק המתאר את עמוד הענן שהלך לפני בני ישראל, ופתאום עמוד הענן עובר ללכת מאחור: "וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם" (שמות יד, יט). אומר הרמב"ן, שאין זה רק עניין טכני של תזוזה לצורך מעשי, כדי לחסום את המצרים מלפגוע בעם ישראל, אלא זהו מקום גילוי השכינה. כשהמצרים רודפים אחרי בני ישראל, הופעת השכינה עוברת לאחור כדי לחצוץ בין מחנה ישראל למחנה מצרים. בניגוד לרש"י, שהסביר שעמוד האש נשאר מקדימה ורק עמוד הענן הלך אחורה, הרמב"ן סובר ששניהם הלכו לאחור, כי שם היה מקום גילוי השכינה. אותו עיקרון פועל בקריעת ים סוף: הים לא נבקע סתם, אלא מכוח גילוי שכינה שגרם למי שהיה שם לראות את השמיים נפתחים.

הבנה זו עמוקה יותר מתיאור גרידא; זו ההבנה שכך פועלת הצלתו של עם ישראל. הים נבקע בגלל תוכנית אלוקית אדירה, המגדירה את שליחותו של עם ישראל בעולם, והמופיעה בכל נקודות המעבר. המהלך מתחיל ביציאת מצרים, ממשיך בכניסה לארץ ובבניית בית המקדש, וגם לאחר הנפילה והיציאה לגלות - הוא חוזר ומתרחש כעת כשעם ישראל שב לארצו לקראת הגאולה השלמה. בתהליך הזה, צעד אחר צעד, הקדוש ברוך הוא נמצא איתנו. חז"ל הבינו שראתה שפחה על הים את מה שלא ראה יחזקאל, מפני שהם תפסו שזהו חלק מהתוכנית האלוקית שבה הקדוש ברוך הוא מוביל את העולם אל המקום הראוי לו. בנקודת המעבר הזו, נפתחים השמים, וכל אחד יכול לראות מה שלא ראו גדולי הנביאים.

וכך אומר אותו מדרש בהמשך הפסוק: "משל למלך שהלך בנו למדינת הים ויצא אחריו ועמד עליו, הלך למדינה אחרת ויצא אחריו ועמד עליו, כך ישראל כשירדו למצרים ירדה שכינה עמהם שנ' אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מו), עלו - עלת שכינה עמהם שנ' ואנכי אעלך גם עלה וגו' (שם), ירדו לים - שכינה עמהם שנ' ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד), יצאו למדבר - שכינה עמהם שנ' וה' הולך לפניהם יומם (שם יג)." המדרש עצמו מביא את הפסוקים מן הפרשה שלנו, כתיאור לליווי האלוקי בכל המעברים.

זכינו השבוע לנקודת מעבר משמעותית מאד. ברגע אחד, עם שובו של גיבור ישראל רס"ל רן גואילי הי"ד לקבר ישראל, עברנו פתאום ממציאות שבה האומה כולה מרגישה שבויה בידיו של האויב האכזר שתקף אותנו בשמחת תורה, למציאות חדשה שבה אין עוד איש מבנינו בידי האויב. כל בנינו חזרו. אפשר שוב להרים ראש ברמה האישית והלאומית. עד עכשיו, עם כל הניסים והניצחונות, המשכנו להרגיש שבויים. עכשיו, אפשר שוב להרגיש את הליווי האלוקי מקרוב.

לכן גם אנחנו, שזכינו להיות בדור הזה של תהליך תחיית ישראל המופלא, חוזרים מהגלות ובונים כאן את מדינת ישראל כדי להכינה להופעה אלוקית מלאה, זוכים גם להרגיש שהקדוש ברוך הוא איתנו בכל רגע - בניסי ההצלה הפרטיים ובהתרחשות הלאומית הגדולה: במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים ובמלחמה הנוכחית. אנחנו רואים איך אחרי המכה הקשה שספגנו, אויב אחר אויב מוכרע מכוח ההופעה האלוקית הזו. חיזבאללה, הצבא הסורי, הפגיעה הקשה בצבא איראן. כשמפנימים זאת, כל העמידה לפני ה' בתפילה ובעבודת ה' היא בתחושה של "רוח גבית"; ה' הולך איתנו בכל דרכינו - בעולם התורה, בעולם המעשה ובמרחב החברתי. התחושה שהקדוש ברוך הוא איתנו בכל מקום תעזור לנו להתחבר פנימה "כאיש אחד בלב אחד" ולצעוד אל השלבים הבאים בתהליך תחיית ישראל.