בעם ישראל, מטרת מערכת המשפט היא לא רק פתרון הסכסוך ותיקון החברה, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, דרישת אלוקים וגילוי שכינה. חלוקת המשאבים או דרכי הפעולה בסכסוך משפטי נובעות מהרצון לפעול בהתאם למערכת שבה ציווה אותנו ה'. לכן, כאשר האדם מגיע אל המשפט, הוא מגיע "לִדְרֹשׁ אלוקים" (שמות יח, טו). הוא הולך אל הרב, אל הדיין ואל הזקנים היושבים בשער העיר.
בשיח שבין יתרו למשה רבנו, כשיתרו מבקש להבין את התנהלותו, משה אומר לו: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אלוקים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאלוקים ואֶת תּוֹרֹתָיו" (שמות יח, טו-טז). משה מונה כאן שלושה מרכיבים: דרישת אלוקים, שפיטה, והודעת חוקי האלוקים ותורותיו.
הרמב"ן מחלק זאת לשלושה תחומים נפרדים. הוא מסביר שבנושא המשפט, יתרו הציע הצעה חשובה להקמת ערכאות זמינות לשפיטה יומיומית. אולם בנושא של "לדרוש אלוקים" - תפילות ובקשות המופנות לנביא - שם האדם מבקש להגיע ישירות אל גדול הדור ואל הנביא שיתפלל בעבורו ויסייע לו בפתרון מצוקותיו. גם באשר ללימוד התורה, ישנם דברים שחייבים לצאת מפי גדולי הדור, ובכך יתרו לא התערב.
הספורנו, לעומת הרמב"ן, מסביר ששתי המערכות הנוספות שעליהן מדבר משה, דרישת אלוקים והוראת התורה, היו מערכות שעוד לפני עצת יתרו כבר היו ממוקדות בגדולי הדור, וכל אחד מן הגדולים העביר אותה הלאה לתלמידיו. רק במערכת המשפט, לפי הסברו של הספורנו, היה משה רבנו דן בעצמו את כל העם, ולכן עצת יתרו התייחסה רק אל מערכת המשפט. במערכות של דרישת האלוקים בתפילה ובעבודת ה', וכן בלימוד התורה, משה עמד מול גדולי הדור, והם העבירו את התורה ואת דרישת האלוקים לכל העם. ואחרי הקמת המערכת של שרי האלפים ושרי המאות, גם במערכת המשפט עמד משה רק מול הגדולים - שרי האלפים.
אך פשט הדברים מצביע על כך שמשה רואה בשלוש המערכות - מערכת אחת. העם המבקש לבוא אל משה למשפט, מגיע בכך לדרוש אלוקים וללמוד תורה. כשמשה מכריע את הדין, הוא מקרב את העם אל הקב"ה, ומלמד בכך את התורה. עצתו של יתרו מתייחסת אל מערכת המשפט, אך בד בבד עם בניית מערכת המשפט, כך שלכל אדם יהיה שופט זמין, יהיה גם לכל אחד רב זמין שאפשר לפנות אליו כדי לדרוש אלוקים, להתפלל, להתמודד עם קשיי החיים, וללמוד תורה. כל המערכת הזאת היא מהות אחת. לכן משה מסביר ליתרו שהצורך במערכת משפט המבוססת על הופעת דבר ה' בעולם, היא היא דרישת אלוקים, והיא היא הודעת חוקי האלוקים ותורותיו. לפי זה, בעקבות עצת יתרו, כל שלוש המערכות האלה מתפרטות ונעשות זמינות יותר. האדם יוכל לבוא אל שר העשרות שלו למשפט, ובכך גם לדרוש אלוקים, וללמוד תורה, באופן זמין ונגיש, וללא הטלת העומס כולו על משה רבנו.
הבנה זו קריטית עבורנו, שכן דרישת אלוקים משמעה ראיית המטרה המשותפת שהציב הקב"ה לכולנו, גם כאשר יש לנו מחלוקת באשר לדרך שבה יש לפעול להשגתה. בדיני ממונות פירוש הדבר ששני הצדדים חפצים לפעול על פי דבר ה', ואיש אינו מעוניין לגזול את חברו. לפעמים זה עמוק הרבה יותר. בדיני משפחה, אני אומר לא פעם לבעלי הדין: הנזק שהמריבה עצמה גורמת לילדיכם גדול לאין ערוך מהתועלת שתצמח לכם אם בית הדין יקבל את עמדתכם. ברגע שמבינים זאת, המריבה מאבדת את הצדקתה. אדם הפוקח את עיניו ורואה זאת, יכול לחתור אל דרישת האלוקים המשותפת של כלל ישראל, ואז הסכסוך מגיע לפתרונו מאליו.
לעתים, אחרי שאני מסביר לצדדים את הצורך בחשיבה משותפת הגובר על התועלת האפשרית שתצא מהמריבה, אני יוצא מבית הדין ושומע ברדיו את הוויכוחים בתוך האומה, ותוהה: הרי כולנו רוצים לדרוש אלוקים ולעשות את הטוב והנכון לעם ישראל ולמדינת ישראל! אם כן, השיח חייב להיות מחבר. הדברים הגדולים שאנו עושים צריכים לנבוע משיח פנימי עמוק ומהסכמה. כך דורשים אלוקים, וכך מבקשים גילוי שכינה. בידינו הדבר; אם נפקח עיניים ונראה שהמטרה של כולנו משותפת והיא עומדת מעל המחלוקות הנקודתיות, נוכל להגיע בהסכמה אל ההחלטות הגדולות המצפות לנו בבניית המדינה והחברה בישראל, ובשלבים הבאים עלינו לטובה בתהליך המופלא של תחיית ישראל.