אדם הנמצא בעיצומו של הליך משפטי עובר תקופה קשה ומורכבת. המתח שלפני הדיון והמחשבות המדאיגות, מקשים עליו מאד.
הוא כל הזמן שואל את עצמו, מה כדאי לומר בדיון, ואיך נכון לומר זאת, על מה כדאי לוותר. לעיתים, גם אנשים שהם צדיקים בחיי היום־יום, כשהם מגיעים אל בית הדין, הם עלולים לרדת לרמות התנהגות שאינן הולמות אותם.
המאבק גורר את האדם למציאות שבה הוא רואה לנגד עיניו רק את המלחמה, וזה מביא אותו לפעול בצורה שלא היה נוקט בה בשום מקום אחר.
כשהייתי ר"מ בישיבת הסדר, עבדתי עם בחורים בשיא פריחתם, בכניסה לעולם התורה, בכניסה אל השירות הצבאי, בהקמת בית ובבחירת מקצוע. לעומת זאת כדיין, עומדים בפניי אנשים כשהם בנקודות השפל והקושי של חייהם. הכל מיטלטל לנגד עיניהם: הזוגיות, המשפחה, הרכוש, החלומות, החברים שפתאום מתרחקים כדי שלא להצטייר כתומכים בצד מסוים. הנטייה הטבעית של האדם היא לרחם על אנשים הנמצאים בתקופה קשה כזו. אבל הציווי המוטל עלינו כדיינים הוא הפוך. כאשר בעלי הדין עומדים לפני הדיין - על הדיין להתייחס אליהם כרשעים. כל טענה שלהם שאינה מבוססת על ראיות - חשודה כשקר, בעיניו של הדיין. אין מקום להנחה מוקדמת נוסח "הוא אדם צדיק, בוודאי דבריו אמת", גישה כזו אסורה. אנו לומדים זאת במסכת אבות: "וּכְשֶׁיִּהְיוּ עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים; וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין" (אבות א, ח).
הגר"א מציין שהמקור לדין זה נמצא במכילתא על פרשתנו. נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ו). המדרש מפרש: "אביון - אביון מן המצוות". כלומר, גם אם עומד לפניך אדם המוגדר כרשע בעניינים אחרים, כשהוא מגיע למשפט עליך להתייחס אליו כאל כל אדם אחר. המשמעות היא חובת שוויון מוחלטת ביחס לצדיק ולרשע; כלפי שניהם עליך להחזיק בחשד שמא אינם דוברים אמת באותו רגע. החידוש של הגר"א הוא שמכוח הצורך להשוות בין הצדדים, כשם שאני נדרש שלא להתייחס אל הרשע כשקרן, כך אני נדרש שלא להתייחס את הצדיק כדובר אמת, אלא להתייחס אל שניהם כרשעים. המשנה אמנם אמרה זאת בפירוש, אבל החיבור של המכילתא אל המשנה, הוא הרעיון של הגר"א.
פעמים רבות מגיעים אנשים לבית הדין בתחושה של חוסר אמון, בטענה שהדיינים מעדיפים צד אחד על פני משנהו מסיבות מגדריות או אידיאולוגיות. יש גברים שחושבים שבתי הדין מעדיפים את הנשים, ויש נשים שחושבות שבתי הדין מעדיפים את הגברים. אדם שנתפס בציבור כחוטא, ובוודאי אדם שחוטא בגלוי, חושש שלא ייעשה עמו משפט צדק בבית הדין. החששות האלה, כמובן, חסרי בסיס. ביה"ד מתייחס אל כולם באופן שווה. אבל הצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות, ולכן, הדבר הראשון שדיין מקפיד עליו הוא השוואה גמורה בין הצדדים. אסור לחייך אל האחד ולהזעיף פנים לשני, כדי שלא יסתתמו טענותיו של איש. החובה לחקור את הדברים עד תומם מחייבת את הדיין להתייחס לשני הצדדים כרשעים לצורך בירור האמת ללא כחל ושרק.
כשהדיין יוצא מהדיון, הוא חוזר להיות כאחד האדם המחויב לדון כל אדם לכף זכות (אבות, א, ו). מחוץ לדיון, צריך להתייחס אל כולם כצדיקים, כל עוד לא הוכח אחרת. לכאורה, זה הפוך לחלוטין מן המבט של הדיין בדיון. אבל בעצם, העיקרון זהה: גם בדין וגם בקהילה אנחנו חייבים להימנע מדעות קדומות, ומ"החתמה" של אדם, לפי המגזר או דרכי ההתנהגות שלו בשאר הדרכים שבהן הוא הולך.
וכאן עלינו לשאול את עצמנו, ברמה הציבורית ובמציאות הלאומית והפוליטית שלנו כיום, האם אנו מצליחים להביט כך על המחנה השני? האם אנחנו מצליחים לדון כל אדם לכף זכות, גם את מי שחולק עלינו פוליטית או ערכית? וכאשר אנחנו מעבירים ביקורת, ומותר להעביר ביקורת, האם אנחנו מצליחים להפנות ביקורת דומה כלפי עצמנו וכלפי המחנה שלנו? האם לא קרה שאמרנו לעצמנו "מכיוון שהוא שייך למחנה שלי, מעשיו תקינים"? או אולי אמרנו לעצמנו "גם 'הם' עשו לנו ככה, אז לא נורא שמישהו 'משלנו' גם מתנהג ככה"? צורת ההתייחסות הזו, אינה מקדמת אותנו בעבודת ה'. היא עלולה להוריד אותנו לרמתו של אדם הנמצא במאבק, ואינו זוכר את המטרה המרכזית של קרבת אלוקים, ושל שימוש נכון במשאבים ובכוחות שנתן לנו הקב"ה.
פרשת משפטים באה לעורר אותנו בנקודה הזו. בעם ישראל, שבירתו ירושלים, שהיא "עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו פרק א פסוק כו), מערכת המשפט קרובה לליבו של כל אחד, ושייכת לכל אחד ואחד מאיתנו. בעם ישראל כולם עוסקים בפרטי התורה ובדקדוקיה, מדיני "שור שנגח" ועד דיני "ארבעה שומרים", גם בעולם הישיבות, וגם בלימוד בכל קהילה וקהילה. כל ילד לומד משניות, ולומד לחשוב במושגים של צדק, לחתור אל האמת האלוקית. המטרה היא שכולנו נסגל מבט המבין שהאחריות שלא לפגוע בחבר בדיני ממונות זהה לחלוטין לאחריות שלא לפגוע בו בתחומים אחרים. עלינו להיות זהירים ומדויקים הן ב"מילי דאבות" העוסקים במוסר, והן ב"מילי דנזיקין" (ראו גמ' בבא קמא ל, א).
יהי רצון שנצליח הן במערכות היחסים הפרטיות שבינינו לדון כל אדם לכף זכות, והן במערכת הלאומית והציבורית, לראות באמת את הטוב ואת הערכיות אצל האנשים החולקים עלינו. ובאותה נקודה שבה מתעוררת בנו ביקורת - שנשכיל תמיד לבקר מתוך ראייה עמוקה ועין טובה, ומתוך הבנה שכולנו שותפים בבניין העם, המדינה והארץ.