סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב - אומר הפתגם הידוע. אין די בציפור עונתית אחת, מלבדה נדרשים עוד כמה סימנים. ובכל זאת, משמח היה לראות אותה סנונית באירופה, קרן אור אחרי שנתיים של חושך ואיבה כלפי ישראל.
במה דברים אמורים? בחברת הפרלמנט האיטלקייה, 
, אשר קרעה ביום חמישי את תמונתו של עלי חמינאי במהלך נאומה בפרלמנט ברומא, ותקפה בחריפות את "הצביעות השמאלנית והפרו-פלשתינית" על ההתעלמות ממעשי הטבח שמבצע המשטר באיראן באזרחיו.
היה זה מעשה דרמטי ואמיץ, המזכיר כמובן את החלטת האו"ם, המשווה הציונות לגזענות, שאותה קרע חיים הרצוג (אז שגרירינו באירגון הבינלאומי) מעל דוכן הנואמים ב-1975.
שבועיים קודם לכן שרי החוץ של האיחוד האירופי הגדירו - בהסתייגות אופיינית לימים אלה של צרפת המתאסלמת - את משמרות המהפכה של איראן כארגון טרור ועוררו את זעמו של שר החוץ האיראני, שמיהר להגיב: "אירופה לא עשתה דבר "בתגובה לרצח העם של ישראל בעזה".
יותר מהאקט של קריעת תמונת המנהיג העליון של איראן, חשובה אמירתה של הפרלמנטרית האיטלקית באשר ליחסה של אירופה ל-7 באוקטובר. לא הטבח (כן, זו המילה!) שביצעו מחבלי חמאס באזרחים ישראליים באותו יום ארור ומר, מעניין את רוב האירופים, אלא "רצח העם" בעזה. כאילו ישראל, ככה סתם, יום אחד, החליטה לטבוח בעזתים.
עשרות אלפי העזתים שנהרגו בשנתיים האחרונות, שילמו בחייהם את מחיר השלטון הרודה בהם. אלמלא בחרו בחמאס זמן קצר לאחר שישראל ביצעה את ההתנתקות, עזה יכלה כיום לשגשג. אבל העזתים בחרו בדרך הטרור, שילמו ומשלמים את המחיר הכבד. ועדיין, אחרי שנתיים וחמישה חודשים, החמאס חי, נושם ובועט.
הצביעות האירופית בולטת גם ביחס האדיש לאירועי דמים אחרים: הטבח שביצע שליטה הקודם של סוריה, בשאר אסד, בעשרות אלפים מבני עמו, מתנגדיו. הוצאות להורג אכזריות של עזתיים שנחשדו ב"בגידה". הטבח שביצע משטר ג'ולאני בדרוזים. מלחמת הדמים שממשיכה לנהל רוסיה של פוטין באוקראינה. וכמובן - השחיטה הגדולה בבני העם האיראני, שמאסו בשלטון האייאתולות.
איפה ואיפה מוסרית, שמתבלטת גם ביחס לעם הכורדי, השואף לעצמאות. לא התורכים, לא הסורים, לא העיראקיים שבתחומן משתרע החבל הכורדי, מוכנים לוותר על נתח מזערי משטחיהן להקמת מדינה כורדית. זאת - לעומת הקריאות, ההפגנות, ההחלטות, ברחבי אירופה, באמריקה ובארצות ארצות, למען מדינה פלסטינית ואף חיסול ישראל.
ככל שאינה מוצדקת הקמתה של עוד מדינה ערבית, בשטחי יהודה, שומרון ועזה, כך מוצדקת לחלוטין כינונה של מדינה כורדית, בעלת שפה, מסורת ותרבות משלה. הכל מבינים, שמדינה פלסטינית תבוא על חשבון מדינת ישראל. עוד מדינה ערבית שתאיים עוד יותר על המדינה היהודית היחידה. בעולם הצבוע - זה אפשרי.
לא מכבר הלך לעולמו אליעזר צפריר, איש המוסד, שפעל שנים רבות בחבל הכורדי. בראיון ב"מעריב" ב-2017, סיפר את האמת: "הכורדים הם עם עתיק שהיה קיים אלפיים שנה לפני הספירה, כמו היהודים והפרסים. מדובר בעם בן 40 מיליון איש, גדול יותר מהיהודים והפלסטינים יחד, שעושים רעש בכל העולם".
הבעיה עם הכורדים, שהם מהווים מיטרד למדינות הערביות שבקירבן הם שוכנים. אין להם יחסי ציבור עולמיים כמו לפלסטינים, עם ממומצא, שאין שום הצדקה למדינה משלו, אלא אם כן - מה שלא יקרה - יבטא מאווייו הלאומיים בצד המזרחי של נהר הירדן.
קיום מדינה כורדית אין בו איום לא על סוריה, לא על תורכיה ולא על עיראק, פרט לוויתורן על שטחים לטובתה. מנגד, מדינה פלסטינית, חסרת כל בסיס אמיתי לקיומה, תהווה איום ממשי על ישראל, במיוחד כאשר קיצוני החמאס ישתלטו עליה.
יש לכורדים עוד מגרעת: הם קשורים מזה עשרות בשנים עם מדינת ישראל, רואים בה, כפי שהגדירה המזרחנית קסניה סבטלובה - "דוגמא ומופת למדינה העתידית שלהם". לדבריה, "הופעתה בזירה המזרח-תיכונית של מדינה כורדית, תשנה מן היסוד את מערך הכוחות ותיצור הזדמנויות חדשות". מזה חושש האימפריאליזם האסלאמי, וזו הסיבה שגם העולם ה"נאור" אדיש לגורל העם הכורדי.
חוץ מישראל, כמעט אין גיבוי בינלאומי לשאיפות המוצדקות של הכורדים לעצמאות. הנושא אינו מעניין את האו"ם. כל ניסיון כורדי לגילוי עצמאות, מדוכא ביד קשה. יקח עוד זמן עד שתקום כורדיסטן. ישראל בוודאי תסייע בכך. לעומת זאת, לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית - גם אם בעולם גוברת התמיכה במהלך שכזה. הכורדים ראויים למדינה, הפלסטינים ראויים לאוטונומיה.