יוגש כיבוד קל?

1. נקלעתי לתפילת מעריב על בטן ריקה. מצב צבירה ריאלי ידוע לכל אב בישראל העסוק בהאכלת גוזליו והיזרקות הלאה לעניין החשוב הבא בחייו.

אחרי התפילה נדלק בבית הכנסת הקטן המזגן ולחדר נכנס רב בחליפה יפה. הגבאי, אבא של חבר, ביקש שהמתפללים יישארו לשיעור. רובם נעו באי נוחות לדרכם. את חוק לימודיי היומי - כבר עשיתי היום ואני גם אוחז במסכת אחרת. אין סיכוי שאשאר, הבנתי בנקל. השעה הייתה מאוחרת והעייפות חיבקה אותי מכל צד. לא יכולתי למהר ולהימלט באופן מיידי ולכן בחרתי בדרך האמצע: נשארתי יושב על מקום תפילתי המרוחק משולחן השיעור וצפיתי במי שנותרו לפליטה והיטו אוזן ל’דף היומי’.

2. הגבאי קם והחל לפזר עוגיות ומשקאות קלים על שולחן השיעור. צפיתי כיצד הוא משנע את הכיבוד - ונשארתי על מקומי. בדרכו להבאת עוד חומר גלם מקיץ נרדמים הוא עבר לידי וביקש שאתקרב לשולחן השיעור ‘בשביל האוירה’.

סירבתי בנימוס למסור את נפשי. סיפרתי לו שעוד רגע אני גם ככה הולך. המחשבה על מעבר לשולחן, מחטף עוגיות קל וכוס קולה ואז זליגה אלגנטית החוצה - לא עשתה לי טוב בבטן. גם זיהיתי את אחד הלומדים ליד השולחן; מכר לא מוכר. ‘שלום שלום’ מינוס. אדם שאיני יודע את שמו, אך לפעמים כשאני לומד בבית כנסת אחר, הוא משנע לי משיעור סמוך שהוא משתתף בו - בלי שאבקש - מיני תרגימא ומניח לצידי.

אני נוטל בנימוס את המוטל עליי ומקבל חיים חדשים כמו מריו. הפעם, לא חפצתי שהמחטף העכשווי יעיד עליי בדיעבד כמאה עדים שתאוות כיבוד קל עומדת בעוכריי. לכן, נשארתי על מקומי בצד החדר. אחרי זמן מה התחלתי להיראות בעיני עצמי כמגוחך. קמתי והצטרפתי לשולחן הלומדים הגדול, נטלתי גמרא, פתחתי והתחלתי להקשיב לשיעור. אם אני כבר כאן אז למה לא ללמוד עוד קטע גמרא שאינו מהמסכת ‘שלי’, כבונוס רוחני? כך עודדתי את הלב בזמן שעיניי הבחינו שלצד השתיה הקלה הונח גם חצי בקבוק ערק מממותג ממוצע. צדיק אחד שישב במרכז השולחן, ליד הבקבוקים, מזג לו קצת ערק ומשהבחין שהתיישבתי בשולחן - שאל בקול רם מה אבחר לשתות.

3. ‘תביא מה שאתה רוצה, זה לא משנה’, אמרתי בביטול. חיש קל נחתה לידי שני שליש כוס קולה ללא סוכר. גמעתי מהגזים באיטיות והמשכתי להקשיב לשיעור, מהרהר אם אצליח לשנע, איכשהו, את בקבוק הערק לכיווני, לשם הרמת המורל הלאומי.

זה לא צלח. לא הציעו לי - אז לא קמתי לקחת, חלילה. הגבאי התיישב לידי והשיעור נמשך כסדרו. שתקתי ולגמתי מציקלון הגזים המתוק עד שלא יכולתי יותר. ברגע שהמכר הלא מוכר שיקע את עיניי בגמרא - דילגתי לעבר קופסת העוגיות. לקחתי שתיים, אבל הסתרתי את היותן שתיים ע"י הסטנדר והגמרא. גזים, קולה בלי סוכר ושתי עוגיות מלאות בסוכר - סה"כ הישג נחמד לרעב הזה. לא מושלם אבל גם לא אי שלימות שמנקרת בך ולא מאפשרת להתרכז, הרהרתי לעצמי והצלחתי להקשיב קצת יותר לדיוני הגמרא המרעננים שרצו בחדר.

דקות מעטות חלפו ואחריהן נשמע הגונג; שני בחורים נמרצים, גבוה ונמוך, נכנסו לחדר. הגבוה אחז בידו צלחת עם אבטיח ומלון, חתוכים, עטופים בניילון נצמד. הנמוך אחז בידו תבנית מתכת שאינה ברורה דיה. לא הספקתי לדמיין את הטעם החדש והבחורים יצאו והכניסו לחדר מספר בקבוקי בירה קרים ממותג ממוצע, פחיות חצי ליטר ממותג לא מוכר בעליל ובקבוק בירה אחד מסקרן במיוחד.

כששאלתי את עצמי לאן כל זה הולך והאם מדובר בשיירי אירוע שהגיעו הנה באקראי - נכנסה לחדר צלחת ענקית מלאה בסוכריות גומי, אגוזי קשיו, בוטנים, פיסטוקים ועוד (בגרעינים השחורים אין סיכוי שאגע עכשיו). הניילון הנצמד שעל צלחת המגדים הסביר לי שאין זה מקרה אלא נס.

4. מגיד השיעור לא נראה מופתע מדי וסיפר לנוכחים שהיה לו היום יומולדת. הוא אמנם נגמר בשקיעה, אבל מי סופר שעות זמניות כשיש סיבה להפתיע את ראש המשפחה? הבחורים המסתוריים, התברר, היו בנו וחתנו. הם הגיע לעשות כבוד ולהשביע את מי שאמר שיסתלק מהמקום בעוד כמה דקות.

מחיצות הבושה הוסרו קמעה כשמגיד השיעור הכריז שנתכבד כי הכיבוד הזה ‘לא חוזר הביתה’. מהתבנית הלא ברורה נשלפה עוגת יום הולדת מהסוג הפשוט והמרנין; סוכריות צבעוניות על מצע שוקולד חם וחוק יבש הטוען שאיש בל יעדר מלקחת חלק באכילת כזית ממנה. נטלתי בבושת פנים חתיכה או שתיים.

הגבוה שאל אם אני רוצה בירה והצביע על בקבוק מהמותג הממוצע. גימגמתי משהו שיש בו מן הסירוב, כי עיניי היו נשואות למקום אחר בעולם; מרכז השולחן הקשוח ובו בירת הבוטיק המסקרנת. לא ראיתי אופק לגבי פעילות מבצעית שתבאר לי את טיבה. קושיה מאכזבת ניקרה בי: אולי זאת בכלל בירה שחורה? בכל זאת, היא הייתה כנטע זר בין בצעי הבירות של המותג הממוצע. כדי לאלחש את הספק התבוננתי על המכר הלא מוכר ומשראיתיו אוחז בעוגת יומולדת - הרשתי לעצמי ליטול חתיכת מלון עסיסית למדי ולקלף את תוכנה הבשרני במהירות. את הקליפה הנחתי במחבוא הצדדי, ליד הסטנדר, מימין. אין לי קשר לאכילה פומבית של פלח מלון, חלילה, בזמן שכולם אוחזים במצוות כזית עוגת יומלדת.

שני שליש כוס קולה ללא סוכר, שתי עוגיות בית כנסת, שתי חתיכות עוגת יומולדת וחתיכת מלון - זה יבול מבורך לשעת לילה מאוחרת, סיכמתי לעצמי והמשכתי להקשיב לשיעור כמשלם את העמלה הנדרשת לבליסה - הבלתי פומבית - עד כמה שיכולתי לתמרן במסגרת 14 העיניים שהיו בחדר.

5. הגבאי קם לרגע, צילם את האירוע המאולתר בקצרה ושב למקומו, על ידי. רגע לפני שהתיישב הבחין בבירה המסקרנת שעמדה במרכז השולחן כאבן שאין לה פותחים וביצע את המעשה האמיץ; גמע שני צעדים, הביא את הבירה לאזור השולחן ‘שלנו’, סקר את התווית בעניין ומזג לכוסו ולכוסי כמות שאפשר להתבסם ממנה. שתיתי את הגזים המבורכים בלגימות קלות והתפעמתי מהתווית שבישרה כי מדובר בבירה שהגיעה עלינו היישר מהגליל המערבי והיא היא ‘בירה בגישה כשותית’. לא הבנתי מה זה אומר. הרגשתי איך זה נטעם. האווירה הקלילה פתחה את המזל כנראה ושינעה אף את צלחת סוכריות הגומי והקשיו לאזור ‘שלנו’ (שוב, תודה לגבאי). התכווננתי למטרות הבאות בחיי: גומי בננה וגומי אבטיח על מצע חופן בוטנים ומספר אגוזי קשיו.

סיבוב הטעמים המופלא הזה הספיק כדי להשיב את כוחותיי הביתה. כבר לא נצטרכתי לחשוב יותר על אוכל ושתיה מאף סוג והצלחתי להתרכז בשיעור ביתר עוז. כשהסתיים השיעור, לחצתי לגבאי את היד בחמימות. הוא ביקש שאבוא כל יום. גם המגיד שיעור שקיבל ממני ‘יישר כוח’ אמר: ‘תבוא. תמיד’.

6. התאפקתי שלא לצחוק. היה זה רגע מכונן בו הבנתי שכיבוד קל רודף אותי לאן שלא אלך ומוטב שאחבק אותו בעצלתיים ובנימוס מקסימלי. בדרך כלל אני מסביר את עצמי; מספר שלא תמיד אני יכול להגיע לכל מקום, שיש לי ‘חוק לימוד’ משלי ואין לי אפשרות ‘להתפזר’ לכל מקום שאליו אני מוזמן. הפעם החלטתי, כמו יהודי טוב, להשיב להפצרות שאגיע לשיעור בשאלה משלי: “תגיד לי", אמרתי למגיד השיעור, “מה התאריך המדויק של יום ההולדת שלך והאם כל שנה אתם חוגגים אותו אחרי השקיעה בכתובת הזאת?".

נדב גדליה הוא שחקן, יוצר טקסטים מגוונים וסרטונים לארגונים ופרטיים. ספרו החדש "עבדים ומסכים" יצא לאור לאחרונה לצד הסרטים "אבא עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"