1. סעדיה הוא ילד טוב ולא מפונק. מדי. זאת אומרת, יש לו את רצונות הברזל שלו למשהו טעים תדיר והוא לא אוהב מאכלים נטולי מדבקות אזהרה אדומות. אבל בגדול, מפונק - הוא לא.
אנינות הטעם הנדירה שלו בא לידי ביטוי בעיקר בשנאה עזה למלפפונים רכים. אין לי מושג מהיכן הגיע האנינות הזאת שהחלה בגיל צעיר בו סעדיה עוד היה מתבלבל בהגייה נכונה של יחיד ורבים ובשל כך היה אומר "לא אוהב מלפפון רק (במקום רך)!". בהתחלה הייתי בורר לו מהסופר הזול ביותר בעיר את המלפפונים הקשים ביותר שאפשר להשיג במחיר עממי. אחר כך, נשבר ליבי בקרבי כשהבנתי שגם מלפפון רך (סליחה, רק!) - הוא בסך הכל רק מלפפון שהיה בעברו קשה.
מלפפון, כך למדתי, מגיע לרכות מסוימת די מהר מרגע הרכישה. ככה זה, כנראה. כשאתה מרגיש קור עז במקרר, יש לך שתי אפשרוית: לנסות לצאת משם או להתרכך.
2. בדרך מהים, הזדמן לי לקפוץ עם סעדיה לסופר. על אתר הטלתי עליו את מלאכת ליקוט המלפפונים כדי שלא יהיו תלונות על המערכת בהמשך. רגע לפני השינה, עודדתי אותו לבחור לעצמו מהמקרר את אחד המלפפונים הקשים שרכש כדי שלא יתרככו ואבד קלחם מן הארץ. ששי קלט שסעדיה שוטף לעצמו מלפפון - ורצה גם. כמו כל אבא סטנדרטי - פצחתי בריקוד קל על האוכל הבריא הנכנס לפיהם של הינוק'ס. "אבל אחר כך לישון!", הורתי ולא ידעתי מה ניבאתי.
3. הלכתי לטאטא קצת את חדר הילדים ולא הבנתי למה הם מתעכבים כל כך הרבה זמן במטבח. צעקתי קצת סעדיה וקצת ששי מהחדר, אך הם מילמלו משהו לא ברור שהתקשתי לפענח תוך כדי פגישות קולניות של המטאטא בפאנלים. אחרי שהעברתי סמרטוט לח ועוד רגע עברתי לצבוע את החדר משעמום - שמתי נפשי בכפי ודידתי לסלון. סעדיה עמד ליד ערימת מלפפונים כשהוא קוצץ אותם, אחד אחד, למקלות. לידו עמד ששי וחתך את יתרת המלפפונים לקוביות דקות דקות שניסו להתחרות באחיו - בלי להכריז על התחרות באופן רשמי - שהוא טוב יותר בלחתוך מלפפון. "ילדים!", אמרתי. "למיטות!". הם התנגדו נחרצות להוראת השעה כשהמטרה - לעסוק בקציצת מלפפונים - טרם הושגה במלואה.
4. "כשיש לך כבר את מה שאתה רוצה בדיוק - תמיד תמצא דרך לנסות עוד קצת את אבא ולבדוק את גבולות ההכלה שלו, לרצות יותר. ככה אנחנו בטבע שלנו - תמיד רוצים עוד ועוד במקום להגיד תודה על הקיים", אמרתי בקול רם ועייף, כנראה בפאתוס. "מה?!", סעדיה לא הבין את הטקסט. "לך לישון. עכשיו", אמרתי. "לא לא, מה אמרת מקודם?", התעקש סעדיה. התעקשתי איתו לשם מצוות חינוך שאני האיש המחליט מה להגיד פעם אחת ומה פעמיים, מתי ישנים, מתי קמים וכיצד. איזה מלפפונים צריך לאכול ולאיזה גודל יש לחתוך אותם, אם בכלל. אני המנהל. נקודה.
גם סעדיה התעקש שאחזור על הטקסט שהספקתי לשכוח את הפואנטה שלו. בשלב מסוים - הוא התעצבן ראשון. מקלות המלפפון נשמטו מידיו ונפלו ארצה. התגוללו ברצפה המסואבת בחול ים דביק שטרם הספקתי לנקות במטבח. "אני רוצה מלפפון חדש עכשיו ומחר - טילון!", דרש. בד בבד החל לבכות בחוזקה. בכיו המתוק עלה וגבר כסירנה בשעת חצות. "סעדיה", ניסה ששי להרגיע את אחיו. "זה רק מלפפון". "לא נכון", מחה סעדיה את דמעותיו. "אני בחרתי אותו. זה לא מלפפון רק!".