"השמיים נצבעו באדום של דם ואימה באותו בוקר שחור בקיבוץ חולית, כשהשטן דפק על דלתה של עדי" - כך נפתחה זה לא מכבר רשומה בפייסבוק, שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הרשומה תיארה את סיפור גבורתה ומותה של עדי ויטל קפלון הי"ד, שנלחמה כלביאה עד נשימתה האחרונה, בודדה במערכה מול מפלצות אדם.
"היא אחזה בנשק של בעלה - ששהה אותו זמן מחוץ לקיבוץ - וביקשה ממנו הדרכה אחרונה בטלפון כשהמוות כבר עומד בפתח. בתושייה עילאית היא הצילה את אביה, כשהורתה לו להסתתר בממ"ד ולא לפתוח לאיש, ואז הסתובבה אל התופת כדי להגן על גוזליה, נגב ואשל. עדי לא ויתרה וניהלה קרב אש הירואי בתוך ביתה, כשהיא מצליחה לפגוע באחד המחבלים לפני שהוכרעה על-ידי הכדורים האכזריים. המחבלים המפלצתיים מילכדו את גופתה ברימונים במטרה לרצוח גם את אלו שיבואו לחלץ אותה... הילדים נחטפו לעזה ושוחררו סמוך לגדר בזכות תושייתה של שכנה גיבורה, אבל החור שנפער בליבם לעולם לא ייסגר. נגב בן הארבע סיפר בקול רועד, כי רגע לפני שאמא יצאה להילחם על חייהם, היא לחשה להם מילים שיישארו חקוקות בנשמתם לנצח. היא ביקשה שיזכרו תמיד שהיא אוהבת אותם הכי בעולם."
למקרא הסיפור המזעזע הזה, מלחמתה עד טיפת הדם האחרונה של אשה אחת מול מפלצות האדם, נזכרתי כי בטיול מאורגן לעוטף שבו השתתפתי לפני כשנה. עברנו ביעף ליד שלט הנושא את שם הקיבוץ: חולית. "לא נוכל להיכנס למקום", הסביר המדריך, "חברי הקיבוץ הקטן מסוגרים, אינם ששים לקבל אורחים ולהשיח על מה שעבר עליהם ב-7 באוקטובר". חשבתי בלבי שהוא צודק. אנחנו שומעים רבות על הטבח בכפר-עזה, ניר-עוז, בארי, אופקים ועוד - אבל חולית? מה היה סיפורה באותו יום שבת ארורה, כשאלפי מחבלים פרצו לישובי העוטף ורצחו כ-1,200 אזרחים? וכך מצאתי עצמי נוסע אל הקיבוץ הזה, בניסיון לראות ולשמוע מה עבר עליו בטבח ה-7 באוקטובר.
"מה? זה מה שסיפרו לך?" - תמהה באוזני המארחת שלי, דוברת הקיבוץ, ניר סולטן. "להיפך, אנחנו מאירי פנים ומקבלים כל אחד, חשוב לנו להשמיע את קולנו. זה שאנחנו קטנים - זה לרעתנו". ואכן, כמעט לא ידוע ברבים כי חולית הוא היישוב שנפגע יחסית הכי הרבה. מתוך 200 תושביו, 15 נרצחו, אחת מהם היא עדי קפלון. 11 בתים נשרפו.
הסיפורים מצמררי השיער לא מעטים. "הנה הבית של מוטי קקון. הוא ניהל קרב מול המחבלים, הרג כאן בסלון אחד מהם. הבת נפגעה מרסיס בראש, היום היא קצינה". סיפור לא פחות נורא הוא זה של בני הזוג שלומי ושחר מתיאס ז"ל. הם נרצחו בביתם, כשגופתה של האם סוככת על רותם, בנם בן ה-16, ולידה שלומי הרוג, קטוע יד. רותם היה מוטל כך במשך שש שעות, בעוד המחבלים אוכלים ושותים לידו. הנער סיפר: "ראיתי בסרטים שמי שמת, עיניו אינן ממצמצות. נשארתי עם עיניים פקוחות, נחשבתי למת"... בני זוג אחרים, ליז ומאיר אלחרר ז"ל, נרצחו אף הם בביתם. עדי, בתם בת ה-7 ניצלה, התחבאה בארון. "יורים באמא", זעקה לדודתה בשעה 8. השכן, גדעון כובני, שם נפשו בכפו וחילץ אותה לביתו תוך כדי שכדורים שורקים מעל לראשו.
דממה שוררת ברחבי הקיבוץ הקטן, הפסטורלי, שנתיים וארבעה חודשים לאחר הטבח. ניר - שהגיעה לחולית מהיישוב בת-חפר שבעמק חפר - קיבלה במאור פנים את פני האורח הפתאומי. רק לפני חמישה חודשים ילדה את בנה השלישי, וכולה אופטימית באשר לעתיד היישוב. "הפסטורליות היא שמשכה אותי לעבור לכאן", אמרה. בינתיים היא מתגוררת עם בני משפחתה ב"רביבי חולית", מקום משכנם הארעי בקיבוץ רביבים של רוב חברי חולית. אחרים שוכנו בבניין ברחובות. בסיורנו בשבילי הקיבוץ נילוו אלינו סווטלנה צ'יצ'ולין ובעלה ליאוניד. היא עלתה ארצה מקייב ב-1991, הוא מרוסטוב. שניהם נלהבים מהמקום שבחרו להקים בו את ביתם בארץ, בטוחים בעתידו. סווטלנה, חברת ועדת התרבות, עסוקה היתה באותו יום בהכנת חגיגת "יום האהבה" ברביבי חולית.
השלושה מעריכים כי בחודש יוני הקרוב יוכלו החברים לשוב אל ביתם בקיבוץ. "אנחנו עושים קמפיין לקליטת תושבים חדשים", מסבירה ניר את המצוקה הדמוגרפית של חולית. ב-7 באוקטובר פרצו ששים המחבלים משלושה כיוונים לחולית, חדרו כמעט לכל הבתים. "ניסו לפתוח את הדלת של ביתי, לא הצליחו, לא ירו, אבל לבתים סמוכים, נכנסו, ריססו, שרפו, הרגו ופצעו. היינו בחוסר אונים. אני אשה שצריכה שליטה. שלטתי על המחשבות, ועשיתי הכל די שנצא בחיים. הצבא לא היה. היו כאן מעשי גבורה של החברים". רק בשעה 13.00 לערך התחילו להגיע טפטופים של הצבא, חוליות של חמישה-שישה חיילים, בלי תיאום ביניהם, וכמעט היה ירי דו"ץ.
הורי אדם, בעלה של ניר, רונית ורולן סולטן, נרצחו אף הם. "רבע שעה לפני האזעקות הם חזרו מנתב"ג, שם נפרדו מהסבתא שחזרה לארגנטינה. ב-7.45 היה הקשר האחרון עם רונית: 'שימרו על עצמכם, אוהבת אתכם'...המחבלים שברו את החלונות ונכנסו פנימה, שמו מטען של RPG עם ליתיום. הנרצח הראשון היה הרבש"ץ אבי קורין, בן 56, ז"ל. הנרצח המבוגר ביותר היה משה רידלר, בן 95. לביתו ירו המחבלים RPG. עימו נרצח העובד הזר ממולדובה. ניר מראה לנו צילומים מאותו יום. הנה סבתא של ענת דימשיץ, נושאת בידה דלי מים, צועדת לכיוון הבית הבוער, לכבות את האש הגדולה...
סיפור עצוב נוסף הוא זה של הרפת הקיבוצית. ליאור קליימן, ממפוני ימית ומראשוני חולית, מצטרף לשיחה ומספר בעצב: "במשך ארבעה ימים ימים אי אפשר היה להיכנס לרפת, ולפרות לא היה מזון. היו לנו 650 חולבות, מהן 50 מתו מרעב וטראומה ו-150 נמכרו לבשר". גם סיפורו האישי מצמרר: "שהינו 10 דקות בממ"ד ואז אשתי ראתה מהחלון את המחבלים מתקרבים. כיבינו את כל האורות והמזגנים ועלינו לעליית הגג. בעזרת מטאטא אשתי הרימה מעלה גם את הכסא. שכבנו בבויידם מתחת לגג רעפים בחושך 11 שעות, תוך חשש שמא יפול עלינו טיל, עד שהצבא הגיע". היום הוא גר באותו בית.
אנחנו ממשיכים בסיורנו. פה ושם נשמע קול הלמות של הרס ובנייה. בתים שנפגעו במיוחד כבר נהרסו כליל. בתים חדשים ייבנו תחתם. העבודות מתנהלות בעצלתיים על-ידי פועלים סרי-לנקים. שכונה שלמה נראית כאתר בנייה ולידו כמה בתים שרופים שעדיין עומדים על תילם, מפוייחים. חדר האוכל ומרכז התרבות עומדים בשממותם, הרוסים בחלקם, אין יודעים מה יהיה איתם בעתיד. מולם - מבנה הפאב, נטוש ושומם אף הוא. "נעשה תחקיר צה"לי על כל אשר אירע בחולית, אך הוא טרם פורסם. כנראה בגלל מחלוקות פנימיות של הצבא. אנחנו רוצים להוציא את האמת החוצה, מסתירים אותה בפנינו", חושפת ניר סולטן.
מתקרב אלינו גבר צעיר, מציג עצמו: יואב בוקעי, מנהל הקהילה. חבר קיבוץ ברור-חיל, שנתמנה לתפקיד בחולית עוד בדצמבר 2022. במשרדו המשופץ הוא מספר: "הייתי בשוק למראה ההזנחה. הדרך לצד גדר המערכת לא היתה סלולה, היו מעט נשקים, אף מבנה ציבורי לא היה ממוגן. שכחו את חולית". הוא מוסיף: "בשבילי ה-7 באוקטובר התחיל כבר במאי 2023, עם מות אסיר בכלא הישראלי. תוך רבע שעה מרגע שהידיעה התפרסמה, החל כאן ירי מטורף מעזה. ילדים היו חשופים וניצלו בנס. הקמנו קול זעקה".
ומה באשר לעתיד? בוקעי אופטימי: "אנחנו בצמיחה כלכלית מטורפת. לפני המלחמה 98 אחוז מההכנסות היו מחקלאות, ועתה אנחנו לקראת פיתוח עיסקי - הקמת שדות אגרו-סואלריים ומרכז לוגיסטי (מרלו"ג), שיספק מקומות עבודה, וכמו כן בתיכנון מפעל לייצור ביטחוני". הוא חוזר ומדגיש את הצורך הדחוף ביותר למקום - צמיחה דמוגרפית ופתיחת גני ילדים. "חולית תהיה יותר טובה ממה שהיתה", הוא מקווה. כל מיגון של מבנה ציבורי עולה, לדבריו, כחצי מיליון ₪. לשם כך הוקמה עמותה, המגייסת כספים בארץ ובחו"ל. ומה באשר למינהלת תקומה? בפיו של בוקעי רק מילים טובות: "רוב המימון לשיקום הקיבוץ בא מתקומה. עם כל הביקורת, תקומה עשתה דברים גדולים".
חולית ממוקמת אל מול רפיח וליד כרם-שלום. שוכנת בלב מרחבים עצומים, ירוקים בעונה זו של השנה, עין לא תשבע מלראות את הנגב המערבי פורח על שדותיו המשתרעים אל האופק ואל גבול הרצועה. מפעם לפעם שומעים קולות נפץ, פעילות נמשכת של כוחותינו בשטח הרצועה. בדרכנו צפונה אנחנו עוברים בכביש 232 ליד שלטי הכוונה אל בארי, ניר-עוז וכפר-עזה, שסיפוריהם מאפילים על סיפור הקהילה הקטנה של שכנם, קיבוץ חולית. "מי אתם לעומתם?" - יש המתריסים לעבר חברי חולית, שמנסים להתאושש גם מה"מכה" הזאת. עוד ארוכה הדרך לשיקום המלא, אבל היא בטוחה.