השבת היא שבת "זכור". מצוות מחיית עמלק מתחילה בלזכור אותו. זיכרון הוא פעולה אקטיבית מלשון זכ"ר (הצד האקטיבי בזוגיות לעומת הנקביות).
לא לזכור דברים בצורה פסיבית ומקרית ("אשר קרך בדרך") כדוגמת זכירה של תמונה חיצונית ללא הבנת משמעותה, אלא "זכור את עשה לך עמלק" - להבין איך הוא "עשה" אותך, איך זיכרון הטראומה עיצב אותנו בסופו של דבר.
אנו לא שוכחים את מי שהרע לנו; לא שוכחים את השואה ולא את החמאס. מתוך הזיכרון אנו גם נערכים ביתר שאת לעמלק הבאה שינסה לפגוע בנו. אבל כאשר אנו משתמשים במילים "מלחמת התקומה" ולא "טבח השביעי באוקטובר" אנו מפנימים שהכאב הגדול הצמיח אותנו, ואזי כל ההכנות לקראת הסבב הבא נעשות מתוך זקיפות קומה; כאשר אנחנו מבינים כיצד ההשגחה האלוקית גידלה אותנו דרך המשבר אנו "מוחים" את זכר הטראומה מהנפש שלנו.
יש שתי מדרגות במחיית עמלק ("מחה אמחה") בנפש; שתי מדרגות בהתייחסות לרשע: המדרגה הראשונה היא להתקוטט איתו. זו מדרגה הכרחית אולם עדיין הרשע טורד את מנוחתנו והשדים רודפים אותנו. בשלב יותר מתקדם "מחינו" כל כך הרשע עד כדי כך שהוא אוויר מבחינתנו. אנו לא מגדירים את עצמנו דרך הפוגעים שלנו, לא עסוקים בלרצות אותם, לא מתייסרים בייסורי מצפון על כך שנלחמנו בהם או עסוקים כל היום בקריאת טוקבקי נאצה, אלא פשוט ממשיכים בחיינו מתוך הבנה שהקדוש ברוך הוא הוביל אותנו בדרך חתחתים בדיוק אל המקום שאליו אנו צריכים להגיע. את זה - "לא תשכח"!
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.