יהודי בן 100 עמד על הבמה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים ונשא נאום קצר לכל מברכיו, ראשי המדינה וכל מוקיריו.
עוד שנתיים זכה לחיות ואז הלך לעולמו בשנת 2012. בנאומו בן דקות ספורות הוא דיבר צלול, קצר ונוקב על האיום הקיומי הנשקף במיוחד מאיראן לישראל, וסיים באומרו כי ברגע האמת יידע העם היהודי להתלכד ולהגן על עצמאותו במולדתו ההיסטורית.
כל מי שזכה להיות באירוע ההוא אינו שוכח אותו מעמד מפעים, שהסתיים בדבריו - ואם תרצו בצוואתו - של ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל. בשורה הראשונה ישב בנו, ראש הממשלה. מאביו ספג את המסר, שהיה מופנה בראש וראשונה אליו. והוא אכן הפנים. ידע שנטל ההוכחה הוטל עליו, השרביט עבר מאב לבנו. מההיסטוריון למנהיג.
בכל שנות שלטונו הארוכות לא חדל בנימין נתניהו לחשוב על איראן והאיום הנשקף ממנה. מדינה איסלאמית, שנשלטת בידי משטר חשוך, פנאטי, חדור שנאה, שאינו מפסיק לאיים על ישראל, ששם לו למטרה עיקרית להשמיד את המדינה היהודית, אם באופו ישיר ואם באמצעות פרוקסים.
משטר האייתולות הציב טבעת חנק סביב ישראל, חזבאללה בצפון, חמאס בדרום, סוריה ממזרח לגולן. נתניהו הבן ידע שזוהי משימת חייו, מרגע שהוטל עליו להנהיג את המדינה. לחסל את ראש הנחש בטהראן ובאותה הזדמנות גם לסייע לעם האיראני להיחלץ ממלתעותיו.
אחרי האסון הנורא של 7 באוקטובר, שאירע במשמרת שלו, אחרי הדיפת האיומים מסוריה, מעזה ומדרום לבנון, הגיע תורה של איראן הרחוקה. ראש הממשלה ידע, שיש לו תמיכה מידידתנו הגדולה, אבל בראש וראשונה ידע שיש לו על מי לסמוך. צבא ישראל. המחדל ב-7 באוקטובר רק הגביר את המוטיבציה בהנהגה שלנו ובזרועות הביטחון.
עם כלביא קם והיכה במשך 12 ימים במוקדי הגרעין ברחבי איראן. בכך לא היה די. ברור היה שהמשטר באיראן לא יירתע. גדול האנטישמים בימינו חמנאי הוסיף לאיים, להתגרות, הן בארה"ב והן בבעלת בריתה, ישראל. וכך אנו מוצאים עצמנו השבוע במלחמת "שאגת הארי", שכבר הנחילה הישגים כבירים. חמנאי וראשי צבאו חוסלו מיידית.
ישראל ממשיכה לספוג טילים בליסטיים, מלקקת פצעיה, אבל שאגתה נמשכת. חזונו של פרופ' בנציון נתניהו המנוח מתגשם והולך. האיום הקיומי על עמנו ומדינתו מוסר והולך, גם אם המחיר שאנו משלמים בינתיים אינו פשוט.
"שאגת הארי" שבאה בהפתעה לאויבנו, מזכירה את "מוקד". כבר לפני לפני 56 שנה ישראל פתחה לבדה במלחמה יזומה להסיר את האיום דאז, שנשקף ממצרים, סוריה וירדן. במלחמת ששת הימים הקצרה והמהירה, 1967, חיסל צה"ל את צבאות האויב והמם את מנהיגי המדינות הללו. האיום הוסר - ולו לתקופה מוגבלת. 11 שנה קודם לכן, יצאה ישראל למבצע "קדש", הפעם לא לבדה כי אם בתיאום עם בריטניה וצרפת, וכבשה את חצי האי סיני.
לאחר שתי מלחמות אלה נכנסנו לאופוריה מדומה, שהמיטה את שני המחדלים הגדולים - מלחמת "יום הכיפורים" ומלחמת "חרבות ברזל".
מנקודת מבט-על של היסטוריון, עקב פרופ' בנציון נתניהו אחר ההתרחשויות המסוכנות, התנהלות ההנהגה, יכולת האומה לעמוד מול הקמים עליה. גם לא חסך ביקורתו. את הגיונו הטמיע בשלושת ילדיו, לוחמים מהוללים בסיירות הצה"ליות. לא ראיתי דמעה על פניו כשבנו בכורו, סא"ל יהונתן נתניהו ז"ל, שנפל במבצע חילוץ הישראלים באנטבה, הובא למנוחות. עם כל האיפוק-כביכול, והכאב העז שנצר בלבו, גאה היה בבנו הגיבור, ששילם בחייו כדי להציל ישראלים מציפורני המחבלים הארורים. מי כמוהו ידע, כי עם כמונו השואף לחיים לאומיים, גם משלם במיטב בניו להגנת קיומו ומולדתו.
לפיד מורשת הגבורה והאמונה הועבר לבנו השני, בנימין. 'ביבי' קראו לו בחיבה בבית, והשם הזה נישא כיום בכל רחבי תבל. ראש ממשלה, שזוכה למטחי ביקורת (מוצדקת בחלקה) וטינופים מצד חלקים בבני עמו, אינו נרתע משום לחץ, לא פנימי ולא חיצוני; יצא להגשים את משימת חייו, עליה לא חדל לחשוב, להיערך ולהנהיג, בכל 18 שנות כהונתו. נסמך על הברית ההדוקה שרקם עם אמריקה של טראמפ, בוטח בחיל האוויר שלנו, בטייסים ובכל כוחות העזר, נתן נתניהו את האור הירוק להכות במסוכן באויבים שקמו עלינו אי פעם.
תחת הנהגתו, העם קם כלביא, והלביא שואג ולא ירפה - גם אם ייפצע - עד להשלמת משימת חייו, משימת כולנו, ואכן אנחנו בדרך הנכונה. ביטחון ישראל, הבטחת קיומה, המשך שגשוגה, הם מעל לכל!