1. מעשה בשני שירותי בתי כנסת אהובים בעירנו. בשניהם נתלו, מול עיני המשתמש, מעל ידיות הניאגרה, מודעות דומות.
שתיהן שוועו שמשתמשי הנוחיות יתייחסו ל'הוראות השירותים' כהלכה ולא יזרקו פנימה אל הביוב מגבונים המייצרים סתימות. מודעה אחת, בבית כנסת מסוג מסוים, השתמשה באזהרות חמורות, סימני קריאה משובחים ונדמה שאם המודעה הייתה יכולה לצאת מגדרה ולהטות לכיוון המשתמש אצבע מאיימת - היא הייתה עושה זאת על מצע 'חובת התפקיד'. המודעה האחרת, בבית כנסת בסגנון שונה - בחרה קו אחר; צבעוניות קללה וטון המבקש - על סף המתחנן - מהמשתמש הנבון שלא להשליך מגבונים. מי צודק? רק אלוקים יודע ואין להרהר בדברי תורה בבית הכסא, במחילה.
2. קשה למדוד איזו מודעה עובדת טוב יותר ומונעת סתימות בביוב. אך נדמה ש'אלו ואלו דברים אלוקים חיים'. כל אחד והסגנון שלו - מבקש למנוע נזק, בדרכו. עצם קיומה של המודעה מציג את משאלת הלב של בני האדם כולם, מכל סוג: שלא יהיה נזקים ושתתקיים לעד זרימת חיים מיטבית. גם בביובים אשר בבתי הכנסת.
3. האמת היא שבעולם מתוקן היינו מנסים להשיג את תשומת הלב של בני האדם במודעת אמצע; כזו שאין בה איומים וסימני קריאה ומאידך היא אינה מתחננת בפני המשתמש שיקשיב לה. באופן מסוים, מודעת ה'אל תשליכו מגבונים' לסוגיהן מציגות את הקיצוניות אליה נקלענו. מי שמכיר את הניואנסים של הציבור יודע שאין סיכוי שנראה את מודעה א' בבית כנסת ב' ואת מודעה ב' בבית כנסת א'. איך זה שהתרחקנו כל כך למרות שמדובר, בסופו של דבר, בשני בתי כנסת המכוונים לשם שמים ולהגדיל תורה ותפילה ולהאדירה?
4. העולם התקשורתי-פומבי אוהב את השחור לבן. ככה אפשר להגדיר, למכור בקלות, לשטח. 'טעם החיים' - ויאללה תקנה. אין 'אמצע' כי הוא מסובך להגדרה. וכשאין אמצע - יש בעיות כי האמת נמצאת איפשהו באמצע. זה בסדר שכל אחד מושך לקצוות שונים, אך עצוב וכואב שהמשיכה לקצוות לא מתבצעת בהכרח מבחירה כל פעם מחדש אלא על בסיס 'אוטומטי'. כך נוצר מצב בו מודעות שירותים תמות מתרפסות לעוברים על חוק אי השלכת המגבונים ואילו חברתה גוערת בהם כאילו חצו קו הפרדה רצוף בזדון. הצורך הדחוף לייצר מודעות 'כאן ועכשיו' מוציא מאיתנו את מי שאנחנו. אנחנו בסדר גמור, אבל העולם היה יפה ושמח יותר אם שני בתי הנוחיות היו מחליפים מודעות ולו ליום אחד בלבד - רק כדי לבחון דרך קצת אחרת; קלילה יותר, שמחה יותר, מחברת יותר ביננו בדרך אל האמצע והעולם המתוקן בו אנשים פשוט מקשיבים למודעות פשוטות המבקשות מהם להתחשב בזולת גם אם הוא נטול מודעות לגבי מה שברור לך כשמש.
נדב גדליה הוא יוצר טקסטים מגוונים וסרטונים לארגונים ופרטיים. ספרו החדש "עבדים ומסכים" יצא לאור לאחרונה לצד הסרטים "אבא עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ".