בפרשת כי תשא משה רבנו זוכה להופעה אלוקית ולהבטחה אלוקית, שי"ג מידות של רחמים אינן חוזרות ריקם (רש"י שמות לג, יט, ע"פ גמרא ר"ה יז, ב). במבט ראשון קשה להבין איך ייתכן שזכינו לגילוי הזה דווקא לאחר חטא העגל, אחת הנפילות הקשות ביותר של עם ישראל, שאנו מרגישים את אותותיה עד היום (כדברי הגמ' סנהדרין קב, ב), כפי שנאמר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב, לד).

אמנם, זה עתה חגגנו את חג הפורים שבו ראינו איך המציאות יכולה להתהפך ברגע אחד. אך כאן, במהלך המורכב שמחטא העגל ועד הופעת י"ג מידות, נראה שמדובר בשתי הופעות עמוקות יותר, שאינן רגעיות. כאן לא מדובר בגזרה נוראה וקצרת מועד המתהפכת לטובה ליום אחד של ישועה, אלא בשני מהלכים שנשארים איתנו להמשך הדרך. גם הנפילה הקשה של חטא העגל, וגם ההופעה האדירה של י"ג מידות הרחמים.

כדי להבין את העומק של הצמיחה והתיקון, ננסה להתעמק בתהליך של המעבר, המתחיל בתפילתו של משה רבנו. מיד לאחר שהקב"ה מודיע למשה שהעם חטא, מזכיר משה רבנו את האבות, ומבקש: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" (שמות לב, יג). המדרש (שמות רבה פרשה מד, וכן בתנחומא כאן), מציע הסברים רבים למשמעות העמוקה של הזכרת אברהם יצחק ויעקב בתפילתו של משה. שלושה מן המדרשים מביא רש"י כאן:

"אם עברו על עשרת הדברות , אברהם נתנסה בעשר נסיונות... ויצאו עשר בעשר."

"אם בשרפה הם, זכור אברהם שמסר נפשו לישרף באור כשדים; אם להריגה, זכור יצחק שפשט צווארו לעקידה; אם לגלות, זכור יעקב שגלה לחרן".

"ואם אינם ניצולים בזכותם, מה אתה אומר לי: 'וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' (לעיל פס' י)?! אם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך , קל וחומר לכסא של רגל אחד (ראה ברכות לב , א)."

המדרש הראשון שהביא רש"י נראה תמוה. וכי אפשר "לשלם" על חטא כל כך חמור בעזרת הניסיונות של אבותינו? כדי להבין את הדבר, כדאי לעיין במדרש עצמו (גם במדרש רבה וגם בתנחומא) המביא משל על מלך שהיה לו אוהב, שהלך עם המלך בתחילת דרכו, ואף הפקיד בידי המלך עשר מרגליות. לאחר פטירת האוהב, המלך נשא את בתו לאישה והפך אותה למטרונית חשובה. יום אחד איבדה המטרונית שרשרת יקרה של עשר מרגליות שהמלך העניק לה. המלך, בכעסו על חוסר האחריות והזלזול באוצרותיו החשובים של הארמון, ביקש לגרשה (ובגרסה שבתנחומא, ביקש להרוג אותה). אז ניגש השושבין, והזכיר למלך: 'אביה האוהב הפקיד בידך עשר מרגליות משלו - הרי לך עשר תמורת עשר.' לכאורה השאלה ששאלנו נשאלת גם על המדרש: וכי למלך חסרות מרגליות בארמונו? המלך כועס על חוסר היחס וחוסר האחריות. איך השבת המרגליות תועיל לרצות את המלך? התשובה המתבקשת היא, שהשושבין בא להזכיר למלך שמעשה האב מעיד על מהותה של הבת. הקשר הקרוב שהיה לאביה של המטרונית עם המלך, האמון המלא שלו כלפי המלך והמסירות המוחלטת שלו אל המלך, מוכיחים למלך שהנפילה של הבת אינה מהותית לדרכה. זו נפילה נקודתית, שעתידה לבוא לידי תיקון. אולי הבת צעירה עדיין, וייקח לה עוד זמן לבסס את הקשר שלה אל המלך ואל אוצרותיו. אבל הפוטנציאל קיים, והכיוון הוא חיובי. עשרת הניסיונות אינם "תמורה" למעבר על עשרת הדיברות. הם מבטאים את עומק הקשר בין ישראל לאבינו שבשמים, ואת מסירות הנפש הטבועה בעם ישראל, שהיא הבסיס להמשך הדרך הארוכה המצפה לעם ישראל כשליחו של הקב"ה בתהליך תיקון העולם.

לכן הביא רש"י גם את המדרש המתאר את מסירותם של כל אחד משלושת האבות, כדי להראות שזה לא רק אברהם אבינו שהתמודד עם הניסיונות, אלא שהוא התווה את הדרך אל כל הדורות בעם ישראל, הפועלים בשם ה', ומוכנים להתמודד עם אתגרי השעה, בדרכו המיוחדת של כל אחד מאבותינו, ובדרך המיוחדת שבה מוליך הקב"ה את עם ישראל לאורך כל הדורות.

מתוך ההבנה הזו, ברור שהליווי האלוקי, הבא לידי ביטוי בעוצמת הגילוי של י"ג המידות, ובהבטחה שאינן חוזרות ריקם, הוא לא מענה נקודתי לנפילה של חטא העגל. הוא מבטא את הקשר העמוק בין המלך לבין האוהב. קשר שתמיד יוכל לבוא לידי ביטוי. בכל הדורות ובכל הזמנים. השבועה לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, הופכת להיות ציר פתוח איתנו, עם בניהם, שתמיד יישאר פתוח, גם כשנהיה בעומק הגלות, ונרגיש רחוקים מאד.

מסירות הנפש של אבותינו לא הייתה אירוע חד פעמי. בכל הדורות עם ישראל מסר את נפשו והיה מוכן לעמוד בניסיונות קשים כדי לשמור על זהותו היהודית. גם כיום, במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, אנחנו ממשיכים להתמודד, ואנו זוכים לגלות עוצמות אדירות של התגייסות ומסירות נפש, בחזית ובעורף. כשהמסירות הזו מתגלה במציאות, במלחמה בעזה ובלבנון, ועכשיו במערכה מול איראן, היא מתחברת אל זכותם של אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שמסרו את נפשם והלכו עם הקב"ה באש ובמים.

הציפייה שלנו היא, שהניסים הגדולים שראינו במלחמה הזו, בעזה, בלבנון ובסוריה, באיראן במערכה הראשונה של "עם כלביא" ובמערכה הנוכחית של "שאגת הארי", יהיו לא רק הצלה נקודתית, גזרה רעה המתהפכת לטובה. אלא ביטוי עמוק לקשר שלנו עם הקב"ה, ולמחויבות שלנו למימוש השליחות האלוקית שלנו. ומתוך שהיא ביטוי עמוק של קשר, היא חייבת לבוא לידי השלמה, כדברי דוד המלך "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא־אָשׁוּב עַד־כַּלּוֹתָם" (תהלים יח, לח).

ואנחנו מתפללים אל הקב"ה, שמתוך הקשר העמוק הזה, יקיים בנו את השבועה שנשבע לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, כפי שממשיך משה רבנו בתפילתו: "אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם".