"היה לפני כמה שנים איש אחד, יצחק שמיר. היה ראש ממשלה. אני מתגעגע". כך נפתח מאמר שפורסם ב"מעריב" ב-30 במרץ 1994.
המתגעגע היה העיתונאי המחונן אורי אורבך ז"ל - שנתיים מאז פרש שמיר מראשות הממשלה, כיהן כח"כ מן השורה וביקר בחריפות את התנהלות יורשו יצחק רבין ז"ל. אורי אורבך, סופר ופובליציסט, נפטר שלוש שנים אחריו, כשהוא מכהן כשר בממשלת נתניהו הראשונה.
"רק שני דברים היו בראש שלו - כתב אורבך על שמיר - ארץ-ישראל ויהודים. והכי טוב מבחינתו יהודים (הרבה) שמגיעים לארץ ישראל (והרבה)... הוא ידע שההיסטוריה תזכור אותו, אבל שכח שלהיסטוריה אין זכות הצבעה בקלפי. אז העם נקם בו בבחירות. גם העולים נקמו בו על זה שהוא הביא אותם לפה. ואפילו בימין, ובעיקר בתוך הליכוד, עזרו לו לעוף מן השלטון. יצחק שמיר פשוט היה גדול עלינו".
כמה ימים לאחר מכן פירסמתי באותו עיתון מאמר תגובה לאורבך, תחת הכותרת: "לא עת געגועים". הדברים אומנם נאמרו לו אבל כוונו לכל אלה, שבאו בטרוניות ובטענות אל שמיר כשישב על כס ראש הממשלה. "לא הייתם מרוצים, כמעט נלחמתם בו, ביזיתם אותו מאחורי הגב, גרמתם לפילוג המחנה, לפיצולו לרסיסי מפלגות, ועכשיו אתם מתגעגעים?" - כתבתי.
זה מזכיר לי את "הגעגועים שתקפו רבים במחנה הלאומי אל מנחם בגין", שגם אותו תקפו בהיותו ראש הממשלה. ואז הוספתי: "במקום להתגעגע אל יצחק שמיר, הגיע הזמן להתלכד סביב ביבי נתניהו. אפילו שמיר תומך בנתניהו. אולי גם הוא אינו מרוצה מאופן תפקודו, אבל הוא נותן לו את מלוא הגיבו והערכה".
אכן, גם בזכות ראש הממשלה לשעבר שמיר, זכה נתניהו בבחירות 1996 והיה לראשונה לראש הממשלה. 20 שנה עברו מאז, 18 מהן מכהן נתניהו בתפקיד הרם ומוביל כיום את המערכה הקשה נגד האויב שקם עלינו להשמידנו, איראן. זוהי החזית החשובה ביותר לו ולכל עם ישראל, השמדת השלטון המבקש להשמיד את מדינת היהודים. אבל נתניהו עומד מול עוד שתי חזיתות: החזית המשפטית ההזויה, שגוזלת ימים ושעות מזמנו היקר, והחזית התקשורתית, שברובה מתייצבת נגדו.
אין לכחד: שמיר, שתמך כל כך בנתניהו בראשית דרכו, התהפך עליו, כשהוא מאוכזב מאוד מאופן ביצועיו. קשה לי להסביר מדוע כינה אותו בראיון חפוז בגלי צה"ל, "מלאך חבלה", אבל נראה שהוא התאכזב מהתנהלות נתניהו בתחום האישי, ומכמה מהלכים שלא היו לרוחו ובראשם הסכם חברון והתמיכה המאולצת בהתנתקות.
שמיר היה המנהיג שלפני 35 שנה, כאשר הותקפנו בטילי סקאד מעיראק, מנע את תגובת ישראל, איפשר לאמריקאים - גם על פי דרישתם - לפעול לבדם. אפשר לומר שעברנו בשלום את הימים ההם של מקלטים ומסכות, בזכות איפוקו.
כיום המצב שונה. שוב תוקפים האמריקאים במזרח-התיכון, והפעם את איראן, כאשר ישראל שותפה מלאה במתקפה. מאות גיחות של טייסי חיל האוויר מוכיחות את עוצמתה הצבאית של המדינה ואת תעוזת לוחמינו.
משמיר נחסך לראות את מחדל ה-7 באוקטובר. אבל גם את ה-28 בפברואר והימים שבאו לאחר מכן לא זכה לראות. לבטח היה מבקר קשות את ראש הממשלה נתניהו, שבמשמרת שלו אירע האסון שהפך למלחמה מתמשכת בת שנתיים וחצי. אני יכול לשער, שאילו יצחק שמיר היה בשלטון אז, ה-7 באוקטובר לא היה קורה כפי שקרה.
תשומת הלב המוחלטת לענייני האומה - ולא שיקול אישי או אחר - בוודאי היו מונעים את הגדול באסונות שנפל עלינו. ומנגד - שוב אני מניח, שמיר היה גאה ביורשו, בנימין נתניהו, שבהחלטה מנהיגותית אמיצה ביותר הורה לצה"ל לצאת למתקפה באיראן, בבחינת הקם לתוקפך השכם לתוקפו. כך ב"עם כלביא", כך גם ב"שאגת הארי".
לצד כל זאת, נערך נתניהו גם למערכת הבחירות המתקרבת והולכת, אולי אף תוקדם מאוקטובר ליוני. הוא - ולא אחר - יוסיף להוביל את הליכוד, כנראה גם לניצחון בקלפי, חרף המתקפות עליו מצד יריביו באופוזיציה ומבקריו בתקשורת.
האיש הודף את כל הלחצים - לבד אולי מצד שותפיו החרדים, המשתמטים והאחרים. ואכן, כבר בשלב זה אפשר להביט על תקופת שלטונו הארוכה של נתניהו בהיבט היסטורי. עם כל כשליו ומגרעותיו, עם כל השנאה הרל"ביסטית, נתניהו הוא המנהיג המכון בזמן הנכון. קשה למצוא לו תחליפים, אבל הם יימצאו.
כהונת נתניהו תגיע במוקדם או במאוחר לסיומה, ואז כנראה יימצאו עיתונאים שיתעלו על עצמם ויכתבו על "געגועינו לביבי".