חלוקת הזמן בין הבית לבין הממ"ד באלה הימים הזכירה לי ימים רחוקים-רחוקים. ימי תש"ח, ימי המצור על ירושלים והרעבת תושביה היהודים.
חוויתי זאת כילד בן 5, יליד הר הצופים, גר עם משפחתי בשכונת מקור ברוך. זכורה לי אפילו הכתובת המדוייקת: רח' הטורים 28. דומני שהמספר שונה, אבל הבית עומד על תילו, גם נוספה לו קומה שלישית. מפעם לפעם אני מזדמן לרחוב, חוזה בערגה אל בית ילדותי. שכונה שהתחרדה לחלוטין.
גרנו בקומת הקרקע. מקום המשחקים שלי היה הרחוב. כך היה זה עד שפרצה המלחמה. הראשונה במלחמות ישראל, אשר לה כמה שמות: מלחמת העצמאות, מלחמת הקוממיות, מלחמת השחרור. המלחמה שבה הדפו לוחמינו, יוצאי המחתרות, את הניסיון להשמיד את המדינה היהודית באיבה.
ירושלים העברית היתה בחזית. מדי לילה ירה הלגיון הירדני אש מקלעים לעברה כדי לפגוע בכמה שיותר יהודים. לאבא היה ידיד קרוב, הסופר יעקב דוד אברמסקי. בנו בן ה-13, יאיר, נהרג מירי של צלף ירדני. רחוב ממילא השוקק חיים היום היה חסום בקיר מגן, שחצץ בין שטח ההפקר שלמרגלות מגדל דוד לבין העיר המערבית. כך גם שכונת מוסררה, ששכנה לצד קיר מגן מפני צלפים מהצד המזרחי.
לא רק ירי צלפים היה מנת חלקה של ירושלים העברית הסובלת. הליגיון ירה גם פצצות מרגמה תלולות מסלול, שכמו הטילים האיראניים כיום, צונחים משמיים וגובים קרבנות. על הביטחון הפנימי היה מופקד "משמר העם", כוח של מתנדבים, לאו דוקא צעירים, שנע ברחובות העיר, בין השכונות, לוודא ש"הכל בסדר". אבא שלי נמנה עם המתנדבים הגיבורים הללו.
בלילה פילחו מפעם לפעם זרקורים את שמי העיר, כנראה על מנת לתור אחר פצצות מתעופפות. אזעקות היו מתריעות מפני נפילות קרובות. מיקלטים לא היו. התושבים התרכזו בדירות הקומה הראשונה. כך היה גם בהטורים 28.
בהישמע אזעקה היו שכנינו מהקומה מעלינו, הגולדשמידים, יורדים במהירות במדרגות החיצוניות ומסתופפים עימנו ועם בני משפחת אמי, הורים וזוג ילדות קטנטנות שהגיעו ארצה כפליטים, בדירתנו הקטנה. האורות כבו, עלטה השתררה בבית ובבתים הסמוכים. כך כמעט לילה לילה. בבוקר אחד, כשהשתרר שקט, יצאנו אל מרפסת הבית לשאוף אוויר, ומצאנו שם שני רסיסי מתכת, שרידי פצצות שהתנפצו בקרבת מקום.
אבא עטף את שתי המתכות בנייר, כתב עליו תאריך ושמר אותן במגירת שולחנו. 78 שנה לאחר שנפלו על ביתנו הירושלמי, שני הרסיסים שמורים עימנו עד היום ב"בית אבא", ביתנו הרמת-גני. רסיסים קטנים אבל מסוכנים, זכר לימים המסוייטים של ירושלים במצור, ירושלים המחולקת, בירת ישראל שחזרה ואוחדה לעד כעבור 19 שנה.
מאז שוב ושוב היינו במקלטים, בחדרים האטומים, בממ"דים: במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת לבנון, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת המפרץ, במלחמת 7 באוקטובר, ועתה במלחמת איראן, "שאגת הארי". הנשק הלך והשתכלל, נעשה קטלני יותר ממלחמה למלחמה, המיגון מתעדכן בהתאם - ורק השאיפה להשמדת ישראל אינה דועכת. כנגדה - המדינה מתעצמת, מתמגנת, ולה צבא החזק ביותר באזור. כל מלחמותינו מוכיחות זאת.
אם עמדנו בפרץ בתש"ח, 600 אלף יהודים מול חמישה צבאות ערב, אם לא נשברנו בלילות החושך והאזעקות בירושלים הנצורה, אם שמר היישוב אז על מורל גבוה, לא נשבר - על אחת כמה וכמה אנו איתנים כעבור 78 שנה, כאשר הילד בן ה-5 כבר בעשור התשיעי לחייו, וילדים בני 5 מבלים (זמנית) יותר במקלט מתחת לביה"ס השכונתי מאשר בכיתות.
הגם שהשנאה בוערת, אמצעי הלחימה משתכללים, קטלניים ביותר, אנו מוכיחים לכל מבקשי קיומנו העצמאי מי כאן החזק, מי הצבא שלוחמיו עזי נפש, חדורי תודעה ואמונה, נכונים להקרבה, עומדים בעוז על ביטחון המדינה. ידו הארוכה של חיל האוויר שלנו מוכיחה, שכיום לא ירושלים שרוייה בסכנה, כי אם טהראן וביירות הבוערות.